הערת המראיינת , חנה עזר-אוליצקי:
הפגישה עם שתי האחיות התקיימה בביתה של שוש , ושתיהן דיברו לסירוגין. הן תאומות לא זהות שנולדו בעיירה ליד וילנה , ליטא ב1941. משפחתן הייתה בגטו וכאשר החלו להגיע ידיעות שעומדים לחסלו, מסר אותן אביהן לידי נוצרים כדי לנסות להצילן .
תמי: אותי מסר אבא למשרתת הליטאית ששירתה בבית
שוש : אני הייתי בלונדינית ונראתי כילדה ליטאית נוצרייה. נמסרתי לידי עגלון ליטאי שבביתו הייתי ומשם זכורות לי תמונות בודדות.. היו שם ילדים נוספים.
תמי : אמא נשארה בגטו עם האח בן החמש. אותו אי אפשר היה למסור לידי נוצרים , כי היה נימול ודיבר אידיש. אבא מסר אותנו תמורת תשלום, כמובן, ויצא לעבודה עם הגברים. כאשר חזר כעבור כמה ימים , הגטו כבר חוסל ואמא עם האח לא היו שם. אמא נהרגה יחד עם כולם בפונאר. כמובן שזה לנו רק מאוחר יותר בארץ .
שוש : אני זוכרת מכות בבית האיכר. הוא היה אוחז בי ברגל אחת , מונפת למעלה , הראש כלפי מטה, וכך היה מכה אותי. לא זוכרת אישה בבית. אני זוכרת ילדים , ישיבה במעגל, אולי זה היה גן ילדים או סוג של מעון יום. בשובו מהעבודה , בערב, היה לוקח אותי הביתה. איננני יודעת יותר מזה.
תמי : אבא חזר והיה מדבר הרבה על תקופת המלחמה, אבל תמיד עם קיבעון מסוים. היה חוזר שוב ושוב על אותם דברים. עד גיל מבוגר גם אנחנו לא רצינו כל כך לשמוע. מהסיפורים של אבא אני יודעת שהמשרתת שאבא מסר אותי לידיה חיה בכפר. בשלב מסויים הייתה הודעה של הגרמנים שאם הם ימצאו יהודים, הכפר יחוסל. היא לקחה אותי ליער סמוך וקשרה אותי לעץ כדי שלא אברח ויקרה לי משהו רע… אבל עמדה וצפתה לראות מה מתרחש. בשעות אחר הצהריים מצאו אותי איכרים שחזרו מהשדות, ומסרו אותי לזוג ליטאים חשוכי ילדים.
הערת המראיינת , חנה עזר-אוליצקי: תיאור הקשירה לעץ קשה לי , אם כי הכוונה הייתה טובה וחייה של תמי ניצלו בדרך זו.
תמי : אני זוכרת את החיים עם המשפחה הליטאית , את טעם "לחם הקודש" בכנסייה. המשפחה הליטאית הייתה טובה אלי. שוש תמיד אומרת שאני גדלתי כמו נסיכה.
שוש : כאשר המלחמה הסתיימה , אבא היה במחנה ריכוז בדכאו. לאחר השחרור הוא הגיע לאיטליה. בדיעבד אנחנו יודעות שאבא עבר תהליך שבו גמלה בלבו ההחלטה שהוא אינו רוצה לעזוב את אירופה ולעלות לארץ בלי לדעת מה עלה בגורלנו. בערב יום הכיפורים, בשעת תפילה בבית כנסת החליט שהוא חוזר לליטא. הוא ניסה לבדוק, ולחפש במשרדים יהודיים, אך ללא תוצאות. תעודות לא היו לו. אך הוא החביא מעט כסף בנעליים ובאמצעותו שיחד את מי שצריך על מנת שיאפשרו לו להתחמק ולעבור את הגבול. הוא ידע שאשתו והבן אינם בחיים . אבל הבנות.. אותן הוא רצה למצוא.
אבא מצא את האיכר שאצלו אמורה הייתי להיות והוא מסר לו את שם בית היתומים שאליו העביר אותי. אבא הגיע, ומתוך קבוצת ילדים שישבו במעגל זיהה אותי מיד וסיפר שאמרתי , " ידעתי שאבא יחזור" , והוסיף וסיפר שהתחברתי אליו מיד. הוא השאיר אותי שם ויצא לחפש את תמי.
תמי: אבא הגיע אל המשרתת הליטאית שנמסרתי לידיה. היא סיפרה לו את כל הסיפור וידעה לומר לו מיהי המשפחה שלקחה אותי. אבא נסע לשם, הסתובב בכפר ולא העז להיכנס מחשש שיסרבו להחזיר אותי. הוא הגיע עם שני בחורים חזקים שעמדו מאחוריו. בני המשפחה הליטאית שמעו שמגיעים אנשים מטעם ארגון הקאורדניציה לחפש ילדים יהודים וייתכן שידעו על כך שאבא מסתובב בכפר, ולכן הם ברחו איתי.
הערת המראיינת חנה עזר-אולצקי: לא רצו לוותר עליך אחרי כל השנים שבהן גידלו אותך.
תמי : כן . אני זוכרת שבאמצע הלילה הלבישו אותי , הייתי עטופה ונסענו ברכבת. "האמא" הליטאית ברחה איתי אל אחותה בעיר סמוכה, ושם הסתתרנו. אבא גילה אותנו ופנה לעורך דין. היה משפט, הוא הפסיד, הגיש ערעור וזכה. אני זוכרת את עצמי יושבת אצלה על הברכיים, היא מחבקת אותי, ואומרת לי להצטלב ואומרת לי בלחישה שעלי לומר שאני לא רוצה ללכת עם היהודי המלוכלך הזה.. אני זוכרת שבמשך ימים שלמים רק בכיתי ואמרתי שאני לא רוצה אותו , כי הוא יהודי מלוכלך. הוא קנה לי מתנות וממתקים , אבל אני לא רציתי לדבר איתו.
הערת המראיינת חנה עזר-אוליצקי : מאחר שתמי לא רצתה ללכת איתו, האב נסע להביא את שוש. הם חזרו כאשר שוש יושבת על עגלה עמוסה ירק והוא הולך לידה, וכך הגיעו לבית שבו שהתה תמי. הוא דחף את שוש ואמר לה : "לכי , לכי אליה… " תמי ושוש מדברות יחד בהתרגשות. הן זוכרות את הרגע הזה, זוכרות את הנשיקה והחיבוק. כמובן שהן לא זכרו זו את זו, אך אבא אמר להן שהן אחיות.
תמי : אני לא רציתי אותו ולא רציתי אותה, למרות הנשיקה והחיבוק, אך אני זוכרת את השמלה שהיא לבשה.
הערת המראיינת חנה עזר-אוליצקי : שוש נמצאה במקום לא טוב מבחינתה ואחר כך בבית הילדים, ולכן כדבריה, שמחה כאשר מישהו בא לקחת אותה.. תמי אומרת כי הייתה עם אנשים שהיו בעיניה 'הורים' לכל דבר וכמובן שלא רצתה להיפרד מהם וללכת עם האיש המלוכלך והלא מוכר, כדברי 'אימא' שלה.
שוש : אבא העביר אותנו לכמה חודשים למוסד ילדים במסגרת ארגון הקאורדנציה, והתאשפז לתקופה ארוכה בבית חולים בפריז, מאחר שהיה חולה ונזקק לניתוחים. הגענו ארצה דרך פריז ב1947 עם קבוצת ילדים, אך לפני העלייה לאונייה לקחה אותנו מטפלת להיפרד מאבא . הוא הגיע ארצה מאוחר יותר.
תמי : חשוב לי לציין שהיה לנו טוב ביחד.
שוש : אני חושבת שה'יחד' שלנו נתן לנו המון כוח. אבל אני הרגשתי תמיד הילדה הגדולה והתייחסתי אל תמי כמו לאחותי הקטנה.
הקליטה בישראל בקיבוץ
שוש : בנמל חיפה חיכה לנו דוד, אח של אמא , שהגיע ארצה עוד בשנת 1928 והיה חבר קיבוץ יגור. הוא לקח אותנו ישר ליגור , והמשלב הזה אנחנו זוכרות.
הערת המראיינת חנה עזר-אוליצקי:
מה קרה לכן בקשר לאבא ? הוא הרי הופיע ונעלם
שתיהן : ידענו כנראה שהוא בבית-חולים. קיבלנו זאת כפשוטו.
הערת המראיינת חנה עזר-אוליצקי :
זה מדהים. הייתן בסך הכול בנות חמש בערך, ובכל זאת הבנתן וקיבלתן זאת כך ?
תמי : הישרדות!
שוש: לא בטוח שלא בכינו, אבל נפרדנו ממנו בבית-החולים
הערת המראיינת חנה עזר אוליצקי :
אני מתפעלת מן הבריאות הנפשית ושמחת החיים שלהן, למרות ההדחקות. דומה שההדחקות לא הפריעו להן בחיים. הן זרמו עם המציאות.
שוש : חוץ מזה, הצורך להיות 'סברס' היה עמוק מאוד. לעשות זאת מהר, להיות כמו כולם.
תמי : זה לא היה כבוד גדול כל כך להיות ניצול שואה.
שוש : למשל , לא הסכמנו ללבוש את הבגדים שמוסדות 'עליית הנוער' חילקו לנו.
תמי: התקבלנו לכיתה של ילדי המשק וזו נקודה חשובה מאוד בתהליך הקליטה שלנו.
שוש : הגענו למשק כבודדות , לא עם קבוצה. למדנו מיד עברית, שכחנו את הפולנית. כאשר אבא הגיע ארצה, כעבור חצי שנה בערך , כמעט לא יכולנו לדבר איתו.
הערת המראיינת חנה עזר-אוליצקי :
לא ייאמן . אחרי חצי שנה שכחתן הכול?
תמי : הדוד רצה לדבר איתנו אידיש.
שוש : הדודה אמרה לנו כל הזמן , 'רק עברית ! 'רק עברית!'
ואנחנו הפנמנו זאת. לא היינו ילדות-חוץ במשק. בעיני עצמנו ובעיני הילדים היינו תמיד כמו כולם! היינו שתיים . תלמידות טובות , חזקות, מקובלות, מובילות.
שוש : משפחת הדוד הייתה עבורנו הבית לשעות אחר הצהריים, אבל לא יותר מזה. המבנה של חברת הילדים באותם ימים התאים לנו מאוד והיה טוב עבורנו. למשל, הלינה בבית-הילדים. אילו הייתה לנו לינה משפחתית כמו היום , זה היה שונה.
תמי : הייתה לנו אפשרות ללכת לבית הדוד , אבל אם לא רצינו , לא הלכנו. הבית שימש מעין בסיס . אבל היו תקופות שבהן לא היינו מגיעות אליהם.
שוש : הלכנו מתוך חובה כי הדוד היה נעלב אם לא היינו מגיעות.
תמי : היו לנו חברים בקבוצת הילדים. בבית ההורים שלהם שמחו לארח אותנו ואנחנו ללכת איתם פעמים רבות, למרות שלכל אחת מאיתנו היו החברות שלה.
שתיהן : אבא פגש אישה , הם נישאו וחיו בכורדני , במפרץ חיפה. היינו מגיעות לביקור אחת לכמה שבועות. מאוחר יותר הוא עבר לתל אביב והקשר נחלש. אשתו של האבא לא אהבה אותנו, והוא היה נותן לנו כסף ללא ידיעתה. לפעמים היינו נפגשות איתו מחוץ לבית , בגללה.
תמי : אני הייתי במשק עד הצבא. אחרי השחרור הלכתי ללמוד חינוך גופני, לא במימון של הקיבוץ.
שוש : אני חזרתי לקיבוץ אחרי תקופה של שירות קבע כמ"פ בנח"ל. לאחר מכן נישאתי.
תמי : שוש שירתה בקבע ועזרה לי במשך תקופה מסויימת עד שגם אני התחלתי לעבוד. מאוחר יותר קיבלתי מילגה.
שש : אני חתמתי קבע, כי חשבתי שכך אוכל גם לעזור קצת לאבא
תמי : אני למדתי ונישאתי מאוחר יותר
שוש חיה ברמת אביב . היא אם לשלושה ילדים וסבתא לשישה נכדים
תמי חיה ברחובות . היא אם לשלושה ילדים
מקור וקרדיט :
חנה עזר-אוליצקי . רקמת חיים : ראיונות עם ניצולים שהיו ילדים בזמן השואה ,הוצאת גוונים , 2006
1
