בן ארבע-עשרה היה הנער אשר נגל כאשר פרצה מלחמת-העולם השנייה ואז בא הסוף ללימודיו. אחרי שהגרמנים השמידו את משפחתו נמלט אשר על נפשו, הסתתר ביערות וחי חיים של אימת-מוות ובלהות. לאחר זמן-מה רכש את לב אחד האיכרים האוקראינים, שהכניס אותו לביתו והעסיקו כרועה. הוא עבד בחריצות ובמסירות גם במרעה וגם בחטיבת-עצים ובשאר עבודות וכך מצא את מחייתו – ואת מחסהו בפני הרוצחים הגרמניים. בכך סייעו לו גם קומתו הזקופה, עיניו הכחולות, שערותיו הבהירות שהיו סימנים להיותו לא-יהודי. אף-על-פי-כן לא ידע הנער חיי-שלווה. פחדו של האיכר האוקראיני היה גדול שמא ילשינו שכניו בפני הגרמנים על היהודי אשר בחצרו, ובאשר חש בסכנת ההסגרה לידי הגרמנים ובהסתכנותם של מיטיביו שוב נמלט אשר על נפשו – והפעם הצטרף אל קומץ קטן של צעירים יהודים, פרטיזנים הלוחמים ביערות.
אחרי נדודים ואימה, רעב ומצוקה, מתוך מאמץ עליון להישאר בחיים מצד אשר, הגיעה המלחמה לקיצה. הוא בא לעיירה רוקיטנו הקרובה לסחוב, וכאן הוכה בתדהמה על אבדן כל בני-משפחתו. שארית-הפליטה התרכזה בעיר ביטום ואשר הצטרף אל השרידים ונמנה עם החברים שהשתייכו לקיבוץ "דרור". ידיעותיו בשפה העברית עזרו לו לשמש לחבריו מורה לשפה ומדריך.
אחרי כמה חדשי- נדודים על-פני אירופה היתה פגישה עם שליחה של ארץ-ישראל. קיבוץ- ההכשרה עבר לצרפת ומשם ירד הקיבוץ בספינת מעפילים קטנה בשם "תל חי" כדי לעלות לחוף הנכסף. אחרי שלושה-עשר יום בהם טולטלה הספינה הרעועה בלב ים נתגלתה לעיני האנגלים – והיא קרובה לחוף. גם כשהובלו תחת משמר הצבא הבריטי למחנה-המעפילים היה אשרם גדול כי הרגישו שרגלם דורכת על חוף-מבטחים – והנה סוף סוף הם זוכים לדרוך על אדמת-הארץ.
ימים מספר שהו במחנה עתלית, ולאחר- מכן נסעו אשר וחבריו (חברי "דרור") לקיבוץ בית-הערבה שבצפון ים- המלח, אשר ממנו בא אותו שליח אשר בו פגשו באירופה. חום לוהט ועבודה קשה במפעלי האשלג חיכו להם בבית-הערבה, אך התנאים הקשים האלה לא רק שלא החלישו את עמידתם האיתנה של העולים אלא שהם חישלו אותם והם נעשו שותפים לחברי המקום בבניין הנקודה כולה. עד מהרה נעשה אשר לחלק מן המפעל שבמקום. הוא היה בין העובדים הקבועים במספוא ואהב לשוטט בנוף השומם.
באחד מטיוליו צלח את הירדן לגדה המזרחית ויחד עם שלושה מחברי בית-הערבה נאסר על-ידי חיל הספר הירדני – וארבעתם הושלכו לכלא ברבת-עמון.
בליל פיצוץ- הגשרים, בימי המאבק על הקמת המדינה, נעצר גם הוא עם כל חברי בית-הערבה והובא למחנה מעצר בלטרון. לאחר לבטים קשים נענה לרצונה של חברתו-לחיים ועבר עם קבוצתו מבית-הערבה לקיבוץ אלונים אשר בעמק יזרעאל.
בקיבוץ זה, שהיה ביתו-תחנתו האחרונה, נולדו וגדלו ילדיו והוא עצמו נעשה שותף פעיל בכל חיי הקיבוץ. שלם היה עם עצמו, הזדהה עם ביתו הקיבוצי ושלם היה עם שליחותו האחרונה אשר אליה יצא מלא תקווה ובטחון, שאחרי תבוסת-האויב יבוא הנצחון והוא ישוב הביתה.
בפרוץ מלחמת ששת הימים נקרא לדגל, כפי שהיה נקרא מדי פעם מאז גיוסו לראשונה בספטמבר 1950 – וביום השני לקרבותיה, הוא כ"ז באייר תשכ"ז (6.6.1967), נפל בשעת מילוי תפקידו בשעה שהתפוצץ מטוסו של האויב במחנה עמוס.
הניח אשה ושלושה ילדים. הובא למנוחת- עולמים בקבר-אחים בבית-הקברות הצבאי בחיפה. בחוברת-הזכרון "אשר נפלו במלחמה" של הקיבוץ המאוחד הועלה זכרו. קיבוץ אלונים הוציא לאור חוברת לזכרו הנושאת את שמו.
0