נולדתי בשנת 1930 בכפר קישפאטי בהונגריה לאבא ארפאד, ואמא פרנצ' .סקה בגיל 4 נולדה אחותי אווה. זכרונות ילדותי מדיפים ריחות חיטה ופריחה, קולות הגעיה ברפת וקרקור התרנגולות בלול, את ילדותי ביליתי בחווה של משפחתי, ילד טבע מאושר וסקרן. משפחתי הייתה המשפחה היהודית היחידה בכפר ולפרנסתה עסקה בחקלאות, גידלה חיטה, שעורה וגפן. לסבא היה יקב גדול בו יצרו אלפי ליטרים של יין, אותם מכרה המשפחה כל שנה לסוחרים מבודפשט. הבית היה גדול, סביבו חצר רחבה ובבית אף הייתה חנות מכולת ובית מרזח שסיפקה את צרכי התושבים בכפר.
אנטישמיות בכפר
משפחתי כאמור , הייתה המשפחה היהודית היחידה בכפר. לעובדה זו לא הייתה כל משמעות בעיניי. שיחקתי עם ילדי הכפר איתם הלכתי לבית הספר העממי. אנחנו, כמו רוב יהדות הונגריה היינו יהודים נאולוגיים ונהגנו ללכת לבית הכנסת בחגים, בראש השנה וביום כיפור. מדי פעם היו גילויי אנטישמיות בכפר. ילדי האיכרים המבוגרים לעגו לי לגבי יהדותי . תקופת הלימודים בתיכון הייתה קשה ושם הרגשתי גילויי אנטישמיות. "יהודי מלוכלך לך לפלסטינה". בשיעורי גדנ "ע כאשר הכיתה התאמנה בחצר בית הספר, אותי שלחו לנקות שירותים. כאשר סיפרתי לאימי היא פרצה בבכי מר. היא ידעה שאין באפשרותה לעשות דבר. כאשר נכנס לתוקף החוק המחייב יהודי לענוד טלאי צהוב, בדיוק החלו להצטלם לתמונת מחזור. ילדי הכיתה רצו להצטלם "רק אם הילד היהודי יענוד את הטלאי הצהוב על החזה". אחרי ויכוחים רבים הצטלמתי ואני לא עונד את הטלאי. האירוע הותיר עליי רושם קשה מאוד. למרות אווירת האנטישמיות, בכפר שלנו התייחסו בכבוד למשפחת בנדק. היחס נבע מהעובדה שהמשפחה עזרה לכל התושבים
הביטוי הבולט והגלוי הראשון של אנטישמיות התרחש ב-1942 שבמהלכה גוייסו בכפייה יהודים בני 42-18 לפלוגות עבודה . בן המגוייסים היה דודי פולי שעבד במכרה נחושת. חיילים הונגריים שמרו עליהם והתייחסו אל היהודים באכזריות וגסות. בסוף 1943 ,כאשר פינו את מחנה העבודה, פולי נרצח בן 34 במותו. עם כיבוש הונגריה ע"י הנאצים ב- 1944 נחקקו חוקים נגד יהודים.
החיים הקשים והעינויים בגטו
נאסר השימוש ברדיו, נאסר ללמוד באוניברסיטאות, נאסר לעסוק במסחר וחודש אחרי כניסת הגרמנים נחקק חוק בו חוייבו היהודים להיכנס לגטאות. אני ומשפחתי נכנסו לגטו בעיר הסמוכה Tapolca .עזיבת הבית הייתה מאוד קשה. על פי הוראת הממשל, יכולנו לקחת עמנו רק מעט מאוד דברים וכך הותרנו בית של דורי דורות ורכוש רב מאחורנו. אחרי שעזבנו לגטו, הכפריים בזזו את ביתנו ואת רכושנו. היינו כלואים בגטו כחודש וחצי. כל המשפחה, שמונה נפשות, בחדר וחצי. החיים היו קשים מאוד. מעט מאוד אוכל ולא ניתן לקנות דבר. אני זוכר שהיה שובך יונים בחצר הבית ואבא שלי תפס יונים בלילות כדי שיהיה למחרת מרק חם . היינו שני ילדים – אחותי אווה בת 9 וחצי ואני בן 13 וחצי אחרי בר המצווה. ההורים דאגו לנו מאוד. לא ידענו כמה זמן נשאר בגטו. לא הייתה שום דרך לדעת. אבא שלי גויס עם כל צעירי הגטו לפלוגות עבודה וכל שאר בני המשפחה הועלו על רכבת מסע לעיר המחוז Zalaegerszeg שם ריכזו את כל הגטאות ממחוז Zala בבית חרושת ללבנים. התנאים היו מאוד קשים – ישנו על קש באולם גדול והאוכל היה גרוע. שירותים לא היו, חפרו תעלה בשדה ומעליה הניחו עמוד חשמל שעליו התיישבו לעשיית צרכים. בתקופת שהותינו היו חקירות רבות עם עינויים קשים כאשר מטרתם הייתה לסחוט מהמשפחות העשירות מידע על מקומות מסתור של רכוש. החקירות התרחשו בעיקר בערב, כשכולם שומעים את הצעקות. זכור לי יום שישי אחד, שבו הרב של טופלוצה ד"ר הלפרט סולומון, ארגן תפילה המונית ובאמצע התפילה נשמעו זעקות העינויים.
0