עדות שנמסרה לבנימין טננבוים ב1946.
"שמי אריק הולדאר ואני בן 9 ( בן 4 בפרוץ המלחמה) . אבא שלי היה מהנדס בסטאניסלאבוב . (הערת צוות התיעוד של מיזם ילדים בשואה : איוונו-פרנקיבסק או איוונו-פרנקובסק, שעד 1962 נקראה סטניסלב, היא עיר במערב אוקראינה)
העיר החליפה את אדוניה. היו הונגרים ואחר כך הגיעו גרמנים.
היה יום עכור, סתוי . ירד גשם דק. היה חג , דומני סוכות . פתאום פשטה שמועה , שהגרמנים מגרשים יהודים מהבתים. באו לקחת אף אותנו. בזוגות הובילו אותנו השוטרים האוקראינים לבית-העלמין. היו שם תעלות חפורות כמו קברים. ציוו עלינו להתפשט עד הכותנת. עמדנו ערומים בגשם. שיני נקשו ואני הסתכלתי, בני אדם ניצבו מעל לקבר . הגרמנים ירו בהם והם נפלו לתוך הקבר.
כבר הגיע תורנו. כבר הלכה אמא ראשונה כשבא במרוצה שוטר אוקראיני ואמר : "האלט!" הפסיקו לירות. את אמא הביאו הביתה על כפיים ועוד כמה שהצליחו להינצל חזרו בכוחות אחרונים. כילד בן 5 לא יכולתי להבין מה קרה. שאלתי את המבוגרים האם מותר לירות באנשים , והם לא הבהירו לי את העניין. אבל אחר כך לא שאלתי כבר. אחר כך לקחו לי את אמא ונשארתי עם אבא בלבד. עד שמסר אותי אבא לפולנים. כמה התגעגעתי במחבואי לביתי , לאבי ! לא ידעתי מתי לילה ומתי יום .
כשעזבו הגרמנים את סטאניסלאבוב , הביאני האפוטרופוס הפולני שלי חזרה ליהודים. היתה זו משפחת האלמאן שנשארה בחיים. לא ידעתי לדבר ופחדתי מפני אנשים. הייתי יחף עם בגדים קרועים. לאט לאט חזרתי לאיתני. לא שאלתי על הורי, ראיתי בני אדם שחזרו כמוני , חיוורים, קרועים, אלה מיער ואלה מהבונקרים, והיה זה קומץ קטן. אבא שלי לא היה ביניהם. כשנסעה משפחת האלמן לפולין לקחו אותי אתם והשאירו אותי בבית היתומים בפראמישל."
עדות שנמסרה לבנימין טננבוים ב1946 .
מקור : בנימין טננבוים (טנא). אחד מעיר ושניים ממשפחה, ספריית הפועלים , 1947
0
