נולדתי למשפחה עשירה בליפקני, מולדובה, באזור מגורינו חיו משפחות עשירות, אזור שנקרא בתרגום מיידיש "ההר המוזהב" ד(" ער גולדענער בארג").
אני הייתי האחר האמצעי למשפחה בת 3 ילדים, אבי היה מכונאי ובבעלותו היו טחנות קמח, גם לסבי היו טחנות קמח ואדמות. אימי הייתה עקרת בית וטיפלה בילדים, אני למדתי בבית ספר יסודי "תרבות" והייתי מגיע ללימודים על עגלה שרתומה לסוסים, הילדות שלי הייתה שמחה ודבר לא חסר למשפחתי. הייתי חבר בתנועת "מכבי" מה שנקרא ", מכביסט , " היינו נפגשים בתנועה פעמיים בשבוע, שיחקתי בקבוצת כדורגל והיו לי המון חברים יהודיים, זכור לי שהכדור היה עשוי סמרטוטים ואבי קנה לי כדורגל אמיתי מעור ואף מגלשיים מסוג "פולאר" בכדי שאוכל להחליק על הקרח. להוריי הייתה מכונית מה שהיה נדיר בתקופתי, חגגנו את כל חגי היהודים ואבי פקד את בית הכנסת "בויאן" שהיה ממוקם אל מול בית הוריי.
באחד מימי חודש יולי 1940 הגיעו אלינו רוסים – קומוניסטים שעבדו בטחנת הקמח שלנו ולחשו לנו שכדאי לנו להתפנות כי אנו נמצאים ברשימה לפינוי לסיביר, ארזנו את חפצינו ויצאנו עם העגלה לכיוון צ'רנוביץ' לביתם של קרובי משפחה שלנו. אבי היה בעל מקצוע טוב וקיבל שם עבודה כאחראי על 44 טחנות קמח, התגוררנו בווילה ואז שוב הגיעו ימים רעים. ביוני 1941 הגיעו הגרמנים, פשטו על הבתים ובזזו את כל רכושנו, כולל זהב, תכשיטים ואף רדיו. תוך חודש ימים פינו אותנו לרחוב סמוך שנסגר ביחד עם עוד שלושה רחובות והיה לגטו, שם שהינו מאוגוסט עד אוקטובר של 1941 . החיים שם התדרדרו במהרה ולא דמו למה שהיה קודם. בתקופה זו החלו להתקיים טרנספורטים למקומות רבים ואנחנו נשלחנו ברכבת למוגילב – פודולסקי, לגטו טרנסניסטריה שם חיינו מאוקטובר 1941 עד מרץ 1944 .
החיים בגטו היו כל – כך קשים עד שנאלצנו לגנוב אוכל כדי להתקיים, אבי נפטר במרץ 1942 ממחלת הטיפוס ואני זה שדאגתי למשפחתי ותפסתי את מקום ראש המשפחה, קניתי ומכרתי, גנבתי ועשיתי הכול כדי להתקיים. כשאימי חלתה והייתה עם חום גבוה, ברחתי מעבר לחומות הגטו לעבר הנהר הקפוא כדי להביא לה קרח שיוריד את חום גופה הגבוה . בשעה שחזרתי לגטו נתפסתי ע"י המשטרה הגרמנית , אך בזכות פזיזותי ומעט ערמומיות הצלחתי לחמוק מן השוטרים. בגטו גרנו בצפיפות 24 ,אנשים בדירת חדר כשכל יום נפטר מישהו ממחלה או מרעב, גנבתי עצים ומכרתי אותם תמורת תפוחי אדמה וחלב. מהגטו יצאו כל העת טרנספורטים להשמדה וטרנספורטים לעבודות "שחורות , " : כגון כריית אבנים ומיני עבודות בנייה .
בחודש מרץ 1944 הגיע הצבא הרוסי ושחרר את האזור מהכיבוש הגרמני. צעדנו יחד עם הצבא האדום במשך שבוע ימים ובמשך הלילות לכיוון ליפקני ומשם לכיוון צ'רנוביץ' ואני בן . 14 התחלתי לעבוד אצל יהודי בשם גלזברג שלימד אותי את מקצועות החריטה והריתוך. בשנת 1946 הייתה לי הזדמנות פז לעלות לישראל עם משפחתו של בן – דודי אך אימי בקשה ממני שאשאר כי אחותי עמדה להינשא. המשכתי לעבוד ובשנת 1948 עזבה משפחתי את צ'רנוביץ' ועברנו למולדובה . בשנת 1950 התגייסתי לצבא הרוסי ושרתי שלוש שנים, בצבא הייתי מורה לנהיגה. בשנת 1954 הכרתי את צילה, אשתי לעתיד, נישאנו לאחר שלוש שנות חברות בבלץ, מולדובה ובננו נולד בשנת 1959 . בבלץ עבדתי במפעל לחרטות שמייצר חלקים למכונות חקלאיות והתקדמתי בתפקיד ונהייתי לאחראי מחלקה, צילה עבדה כמנהלת חשבונות וכך ניהלנו את חיינו בשקט.
בשנת 1975 עלינו לארץ והתגוררנו במרכז קליטה בדימונה ולאחר חודש ימים עזבתי את דימונה ועברתי לחיפה, צילה נשארה בדימונה. בחיפה עבדתי במפעל "חישולי כרמל" במחלקה שמייצרת חלקי חילוף (חישולים וטבעות) למנועי סילון . גם פה התקדמתי בעבודתי ועברתי לעבוד במחלקה כימית, כל התקופה הזו התגוררתי אצל בן – דודי בחיפה. לאחר חצי שנה, במרץ 1976 התאחדתי עם צילה ועברנו להתגורר בחיפה בדירה שכורה במעונות גאולה.
0
