מאת: סטלה קנובל
הדובי שמוצאו מפולין עבר את השואה דרך סיביר, אוזבקיסטן, פרס ובסוף עלה לארץ
נולדתי בקרקוב (פולין) בשנת 1931, בת יחידה, אבי היה רופא ואמי הייתה כימאית.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה אבי גויס לצבא הפולני ואמי ואני נסענו מזרחה לעיר לבוב (אוקראינה), עם כיבוש העיר ע"י הרוסים אבי הגיע לעיר.מאחר והיו שם המון פליטים הרוסים החליטו להניק דרכונים רוסיים לאוכלוסייה ומי שלא רצה היה צריך להירשם לחזרה לבית שלו, לשטח הכבוש ע"י הגרמנים.משפחתי נרשמה לחזור הביתה ואז יום אחד באמצע הלילה באו חיילים ולקחו אותנו לתחנת רכבת ללא חפצים והכניסו אותנו לקרון מסחרי, דחסו המון אנשים ולא היה מקום לשבת וכך הובילו אותנו לסיביר במשך חודש וחצי.
בסיביר גרנו בתוך היער ושם גם כולם עבדו, אנחנו הילדים היינו קוטפים פטריות ודובדבנים פראים כדי שיהיה מה לאכול.עם פרוץ מלחמה בין גרמניה לרוסיה (1941) הרוסים היו זקוקים לנשק ואז גם האנגלים והאמריקאים הסכימו לספק נשק תמורת שחרור כל הפולנים האסורים ברוסיה. עם השחרור, נודע לנו שבדרום רוסיה (אוזבקיסטן) מתארגן צבא פולני.
אחרי הנסיעה ברכבות שארכה חודשיים וחצי, לאחר שהגענו לסמרקנד גרנו ברחוב עד שאבי קיבל עבודה בבית חולים ואז קיבלנו אישור להיכנס העירה. כעבור חודשיים אבי גויס לצבא הפולני, היינו חייבים לעזוב את החדר שקיבלנו מהבית חולים וגם האוכל הופסק.באותו יום שאבי קיבל צו התייצבות בבית חולים צבאי בעיר אחרת, אמי חלתה בטיפוס השכבנו אותה על שתי מזוודות שהיו לנו, אבי אמר לי שהיא תאבד הכרה ועלי לספור 14 יום, או שהיא תמות או שהיא תתאושש ושלא אמסור אותה לבית חולים מאחר ששם מתו כמו זבובים.
לוויתי את אבי לתחנת הרכבת והתחלתי לספור, למזלי כעבור שבועיים היא התעוררה ללא אף שערה על הראש, רעדה כולה והיא כמו שלד. כעבור מספר ימים, הגיע חייל עם כיכר לחם ומסר שאבי מחכה לנו בעיר שבה היה בית חולים צבאי וגם שלח קצת כסף. למחרת הזמנתי עגלה עם סוס, שמתי את 2 המזוודות, עם אימא ששכבה עליהן ונסענו 10 קילומטר לתחנת הרכבת, כמובן היה בלתי אפשרי לקנות כרטיסי רכבת מאחר שהיו שם מיליונים אנשים שחלמו על כרטיס. את המזוודות שמתי בשמירה. נשארתי עם אמא ודובי (בובה שליוותה אותי עוד מהבית מפולנין). בכניסה לכל קרון עמדה אישה שבקדה כרטיסים, גררתי את אימא לקרבת הכניסה לרכבת ומתוך ההמולה נדחפתי פנימה (לתוך הרכבת) ואז התחלתי לצעוק "אימא, אימא" ושאלו אותי "איפה אימא?" ועניתי "שמה, שמה" ואז האנשים דחפו את אימא פנימה. מאחר שהיא הייתה שלד, לא יכלה לעמוד, אנשים התחילו לפחד אז אמרתי להם "היא לא חולה, אנחנו נוסעות להיפגש עם אבא הרופא בצבא הפולני" ואז מישהו אמר לי "בתא הקרוב יושבים 2 קצינים פולנים", ניגשתי לשם, הצגתי את עצמי ואמרתי שאני עם אימא אחרי מחלה קשה ושאנחנו נוסעות להיפגש עם אבא, הם קמו גררו את אימא לתוך התא וכך הגענו להיפגש עם אבא.
כעבור כמה שבועות, אמי התאוששה ונסענו (אמי, אני ודובי) במשלוח הראשון לטהרן (איראן), שם היינו במחנה, אמי עבדה בתור אחות וכעבור כשנה הצטרפנו לבית יתומים יהודי ונסענו כחודשיים לישראל (עליית ילדי טהרן).
הגענו לעתלית ללא בגדים, ללא כסף. למחנה הגיעה המשלחת של ויצו, אמי ניגשה לנשיאת ויצו וסיפרה לה שדודה שלה הייתה ציונית והשתתפה בקונגרס בבאזל וביקשה עזרה להגיע לתל אביב וברגע שתקבל עבודה בתור כימאית היא תחזיר את כל ההוצאות.
למחרת, לקחו אותנו לבית מלון בת"א, הביאו לי ולאימא כמה שמלות וכאשר אמי ירדה לקנות לחם וזיתים, היא פגשה את אבי אשר הגיע מעיראק והיא בדרך לתחנה מרכזית כדי לנסוע לירושלים, לסוכנות, כדי לברר אם ידוע איפה אנחנו. הנה המסלול של אבי: חזר לעיראק (לבית חולים צבאי) משם לארץ, מהארץ למצרים, משם לאיטליה ונפצע קשה בעת לחימה במנזר מונטה קזינו.
בארץ אמי מצאה עבודה, אני התחלתי ללמוד סוף סוף, גרנו בת"א בבית מלון לפליטים בחדרון קטנטן ומשם המשכנו הלאה. הדובי שלי לאחר כל הטלטלה הזאת הגיע ליד ושם הוא מוצג לנצח.
לתיעוד המלא במאגר סיפורי מורשת – הקשר הרב דורי
