הבריחה של הילד גבריאל מוקד בן 9 מגטו וורשה
פרופ' מוקד, סופר ועורך שהקים את כתב העת "עכשיו" ונחשב לדמות מפתח בספרות העברית,
פרופסור אמריטוס במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בן-גוריון שבנגב.
כשפרצה מלחמת העולם השנייה נכלאה משפחתו בגטו ורשה, הוא ואימו, מגדלנה טייכנר, נמלטו מהגטו ואביו, שהיה רופא בכיר ונשאר שם לעזור ליושבי הגטו ולמארגני המרד בגטו, נרצח על ידי הנאצים. הילד מוקד ואימו הסתתרו בעיר זקופנה עד לסיום המלחמה תחת זהות נוצרית ובשנת 1946 עלו לארץ ישראל.
ב–1984 נרצחה אמו בדירתה בתל אביב, במהלך שוד
מאת : גבריאל מוקד
"זכור לי בדיוק מדהים עד היום כיצד אנו עומדים במרפסת בדירה הטובה שלנו בקומה ג' ומסתכלים על הרחוב למטה, שמפטרלים בו חמושים סגנים אוקראינים של הגסטפו. בצדי רחוב לשנו, ממול, שכבו שתי גוויות, שהיו כנראה חלק מקבוצת אנשים שניסו לעבור לשרידי הגטו והאוקראינים ירו בהם "דרך אגב"
מיולי ועד ספטמבר 1942, נעלמו רוב בני־משפחתי, ובראשם שתי האחיות רניה ומאניה עם בעליהן וילדיהן והדוד בנק. הם היו בין רוב תושבי הגטו שנשלחו לטרבלינקה דרך כיכר המוות של הרכבת בוורשה בשם הידוע "אומשלגפלאץ".
והנה במועד כלשהו בספטמבר נצטווינו לפנות גם את הדירה שלנו, שהוצאה מתחום הגטו שצומצם מאוד, והיינו אמורים כבר לעבור לחדר שניתן לנו בבית החולים ברחוב גנשה. זכור לי בדיוק מדהים עד היום כיצד אנו עומדים במרפסת בדירה הטובה שלנו בקומה ג' ומסתכלים על הרחוב למטה, שמפטרלים בו חמושים סגנים אוקראינים של הגסטפו. בצדי רחוב לשנו, ממול, שכבו שתי גוויות, שהיו כנראה חלק מקבוצת אנשים שניסו לעבור לשרידי הגטו והאוקראינים ירו בהם "דרך אגב". עם זאת, בעוד אני מחכה להחלטת אמא ואבא לעזוב את הדירה האהובה שלנו ומשחק בינתיים בכדור קטן, עברנו לבסוף על־פני האוקראינים בלי להיירות ושמנו את פעמינו אל מקלטנו האחרון בבית החולים ברחוב גנשה.
בתחילת פברואר 1943 החליט אבי להעביר את אמא ואותי (יחד עם דודו של אבי, הדוד זאמק) לצד הפולני (או כפי שקראו לכך אז בכינוי הנאצי, "הצד הארי") של ורשה, לפציינטים הפולנים שלו משפחת נובינסקי. אבא היה רופא פנימי מקובל ביותר גם על הציבור היהודי וגם על הציבור הפולני בוורשה, ומשפחת נובינסקי הסכימה לקלוט ולהחביא ולנסות להציל ממוות אותי ואת אמי וכן את הדוד זאמק. הדוד זאמק שוכן בינתיים בסירה שעגנה במעגן סירות על נהר הוויסלה והיתה שייכת למשפחת נובינסקי. אמי שוכנה אצל פלג אחר של משפחת נובינסקי בכפר ליד ורשה, ואני הוחבאתי בינתיים בדירתה של משפחת נובינסקי בוורשה עצמה ורק אחר־כך צורפתי לאמא בכפר.
אולם המעבר מהגטו ל"צד הארי" לא היה פשוט משום בחינה. אנחנו שנינו הוברחנו בתוך קבוצת פועלים יהודים מהגטו שיצאו כל יום לפני עלות השחר לעבוד ב"צד הארי". תמורת כופר, כלומר דמי שוחד גבוהים מאוד, הובטח לנו כי הקצין הפולני ומישהו מהגרמנים שהיו ממונים על קבוצת העובדים הגדולה יתעלמו מאתנו בתנאי שנינתק מהקבוצה ברחוב מסוים בוורשה בצד הפולני. המעבר מהגטו לצד הפולני היה דרך בניין בתי המשפט ברחוב לשנו, לא רחוק מדירתנו המקורית ברחוב סולנה, והרחוב הפולני שגבל באותו בניין ודרכו היו עוזבים את הגטו היה רחוב אגרודובה.
במעבר הזה ארבה לנו סכנת מוות כפולה. מצד אחד שנתגלה על־ידי הגסטפו בתוך המעבר עצמו כלא־שייכים לקבוצת הפועלים, ומצד שני, אחרי שנינתק מהקבוצה הנ"ל ונחכה עם שחר בלב הרובע הפולני לאיש קשר, שנתגלה על־ידי הגסטפו ומסגירים למיניהם.
עם זאת, השלב הראשון של המעבר הנ"ל נסתיים בהצלחה, וכך נותרנו כשהכל עדיין חשוך, לפני עלות השחר, בקור כלבים לבד באמצע רחוב פולני, שהיה כמעט לגמרי אנטי־גרמני אך לא תמיד טוב ליהודים. אך הידד! ראו זה פלא! מתוך החושך הופיעה דמות של פרופסור פולני שהוביל אותנו בינתיים לדירה שלו־עצמו בטרם נעבור למשפחת נובינסקי, וזכור לי איך ישנתי שם על ספה אחרי שהפרופסור הפולני הגיש לנו כמה פרוסות לחם עם נקניק דק (הוא היה איש עני למדי באותה תקופה), ורק במשך היום עברנו למשפחת נובינסקי.
רק אחרי עשרות שנים, כשבאתי לוורשה כאורח מוסדות תרבות בקשר לעריכת תרגומים בין שתי השפות, אמרתי לידידים: "בואו, אראה לכם את המעבר שלנו מהגטו לצד הפולני", דרך אותו בניין של בתי המשפט, ששרד כמעט יחיד מכל בנייני ורשה מכיוון ששכנו בו מוסדות גרמניים. בבואנו לבית המשפט הנ"ל מצאנו את הכניסה מצד רחוב לשנו שהיה בגטו, אך לא את המעבר לצד הפולני. אולם אז יצאה במקרה לקראתנו מנקה פולנייה ושאלתי אותה: "האם הגברת יודעת איך אפשר לעבור מכאן לרחוב אגרודובה?" האשה חייכה ואמרה לי: "אכן כן, יש כאן מעבר, אך היום הוא סגור, אבל אני יכולה לפתוח לאדוני".
היא הוציאה מכיס הסינר צרור מפתחות גדול והובילה אותי ואת ידידי הפולנים במעבר שדרכו כארבעים שנה קודם לכן עברנו, אמא ואני, לצד הפולני של העיר."
לסיפור החיים המלא שכתב גבריאל מוקד
0
