סיפור הישרדותו של פרץ ויינרייך , נער בן 15 , בתקופת השואה
"תחושת החנק הסוגר עלי מתחילת הכיבוש הנאצי של וורשה , לא הייתה נחלתי הפרטית".
"בחצר הבית מצאתי כמוני עוד נערים ונערות שיצאו ממחבואם בתום ההפגזות וההפצצות של הגרמנים. בעוד ההורים טרודים בדאגות להמשך הקיום בתנאים בלתי אפשרים שנוצרו , עסקו הנערים בשאלה אחת בלבד : מתי וכיצד להימלט . בלטה בינינו במנהיגותה ובנחישותה בת השכנים אידה . היא שתכננה ויזמה את הבריחה מהעיר וורשה תחת הכיבוש הנאצי . "
" אני גומע את הקומות בדילוגים ומצטרף לנערים הממתינים לי. כולנו עמוסים בתרמילי גב. ביציאה משער הבית מבחינים בפינת הרחוב בזקיף גרמני חמוש ברובה על כתפו. באותה פינה הוקם קטע מחומת הגטו. "
"למזלנו, סמטה קצרה מולנו הייתה גם קפיצת דרך וגם שביל מילוט מן הסיכון להיתקל פנים אל פנים עם החייל ועם כל הכרוך בכך.
המרחק לתחנת הרכבת היה קצר, ובתוך דקות מצאנו לנו פינה בקרון משא להובלת בקר ( קרונות הנוסעים נועדו מכלתחילה לגרמנים בלבד) . "
"מתוך אינטואיציה "קברנו" עצמנו בקרון המשא בתוך ערימות התבן, והסתבר לנו מיד עם יציאת הרכבת לדרך , כי בכך מנענו מן השכנים לקרון, חבורת צעירים פולנים , לשמש להם אובייקט "להרוג" את הזמן ."
על כל פנים , מתוך השיחה שהתנהלה ביניהם , לא היה קשה להבין , שאילו מצאו איזה יהודי להשתעשע בו , היו ברצון ובששון קופצים על המציאה.
"בתחנת "שצלצה" , בה ירדנו , חמקנו בלי בעיות, ובעגלה רתומה לסוס תפסנו טרמפ. כך הגענו עם שקיעת החמה לאותו כפר , שישב ממש על שפת נהר בוג . בין הבקתות המעטות מצאנו את היעד המיוחל : בית של האיכר הכפרי המבריח. "
"מרגע עזיבת הבית לא החלפנו בינינו מילה. הסתדרנו , בלי כל הוראה או פקודה , בטור עורפי , כשבראש החבורה צועד יונה, החבר של אידה. בתוך החשיכה המשתלטת עם שעת הדמדומים על הסביבה צצה לפתע בקתת המבריח הקדמית ליד נהר הבוג ."
"ללא גינוני נימוסים אנחנו מתמקמים בין קירות החדר הצר . עודנו יושבים מסביב לשולחן הנמוך הבלתי מהוקצע של מארחנו המבריח , נפתחת לפתע הדלת , ולתוך הבקתה נכנס חייל גרמני גבה קומה עם רובה על כתפו."
"נשימתי נעתקת , והלב בורח מטה אל כפות רגלי הקרות. האמנם זה הסוף ? והאם לא מצפה לנו כעת סדרת מכות, השפלות ועינויים, בדומה לגורלן של קבוצות אחרות שנתפסו בגזרות גבול שונות ומוכות וחבולות הוחזרו אל אזור השליטה הנאצית? אלא שמעשה נס לפנינו " הגרמני מעיף לעברנו מבט חטוף , כאילו מסתפק בהפגנת נוכחות , ועוזב את הבקתה. אלילת המזל שוב לא עוזבת אותנו ."
"קשה להתפרק מן המתח שיצר ביקורו הבלתי צפוי של החייל הגרמני. עדיין הלב מפרפר ומסרב להירגע, והנה קרקורי הבטן הריקה מזכירים , שמאז יציאתנו החפוזה מהבית בורשה לא בא מאומה אל פינו . המארחת לרגע , אשת המבריח , הניחה על השולחן כיכר ענקית של לחם כפרי וכד חלב, שטרם הספיק להתקרר מעטיני הפרה החמים. הכיבוד נעלם תוך שניות בפיותינו המורעבים , ושעה קלה לאחר מכן אנחנו כבר בדרכנו אל היעד. המרחק אל הנהר קצר, השמים השחורים בלילה ללא ירח משחקים לידינו. "
"בתוך העלטה אני מזהה בקושי את הפס הכהה של הנהר המפריד בין שלטון האימה הנאצית לבין השטח ,בשליטת הסובייטים, הנעלם, שהוא לגבינו אפוף סימני שאלה. רגע לפני צליחת הנהר מגיע המתח לשיאו, ואותו , כמו את העלטה המוחלטת , ניתן לחתוך בסכין ".
"בהתגנבות יחידים מגיעים אל הסירה . גם משוט המבריח אינו מפר את הדממה, שכה חיונית לבל נעורר את שומרי הגבול הסובייטים המסיירים לאורך הגבול, לעיתים בליווי כלבים. "
מגיעים בשלום אל החוף בצד הסובייטי.
"אין בידנו מצפן ולא מפת דרכים, וגם כוכב לא נראה בשמים . בטור עורפי ויונה בראשו פותחים בהליכה מהירה ועיוורת. כעבור שעות של הליכה מאומצת מגיעים בסופו שוב אל .. הנהר, כמעט קרוב למקום הנחיתה שלנו בסירה."
"התסכול מייאש, העלטה שכל-כך ברכנו עליה בהסתירה אותנו מעינה בישא, היא כמו מטבע בעל שני הצדדים. צידה השני של האפילה: התעייה במסלול הבריחה, אך הנה מופיע בקצה האופק פס בהיר בשמים, כמו יד המלאך המורה לנו: זריחת השמש במזרח. זה גם כיווננו: מזרחה."
"שוב יוצאים לדרך, והפעם בבטחה. שדה החיטה וגבעוליו הגבוהים הם שטח מבורך, שבחסותו הסתתרנו הליכה מהירה. לבסוף נראה היעד המיוחל. מגיעים בסוף אל בניין תחנת הרכבת בשליטת הסובייטים. מצליחים להשתחל אל הרכבת הסובייטית ."
"סוף סוף נשמע שקשוק הגלגלים, ואנחת רווחה פורצת מגרוני: שלום למערב הנאצי, פנינו למזרח המעורר ציפיות וסימני שאלה רבים.
ברוסיה העבירו אותי למחנה עונשין וכלאו אותי עם עוד 40 איש בתא קטן עם צוהר קטן. נתנו לנו צלחת אוכל אחת ליום.
חתמתי על מסמך שהתברר לי בדיעבד שבו אני מודה שאני "אלמנט מסוכן לחברה הסובייטית".
נשפטתי שם לשלוש שנים בכלא , אבל למזלי כקטין קיבלתי הקלה והועברתי למוסד סגור לעבריינים קטינים ( המקום שעליו כתב המחנך הסובייטי הידוע אנטון מקרנקו את "הפואמה הפדגוגית " שלו שתורגמה לעברית בידי אברהם שלונסקי) .
לבסוף הודות להסכם שיתוף פעולה בין סטלין ובעלות הברית שוחררו אסירים פולניים רבים ואני בינם.
ושם הרוסים גילו את כישרון הציור שלו.
מקור וקרדיט : פרץ ויינרייך , הישרדות, הוצאת המחבר , 2005
ראה גם : פרץ ויינרייך קריקטוריסט ושורד.
0
