מקור וקרדיט לצילום : ארכיון יד ושם
הרעב בגטו לודג'
תנאי המחיה בגטו לודז', הגטו השני בגודלו בפולין (אחרי גטו ורשה), היו קשים מנשוא. בשטח של ארבעה קילומטרים רבועים הצטופפו כ-170,000 בני אדם, לעתים בצפיפות של שמונה עד עשר נפשות בחדר. רבים מבתי הגטו היו בתי עץ, ומרביתם היו רעועים; הם לא היו מחוברים למערכת ביוב, לא היו בהם מים זורמים, ולא היה בהם חיבור להספקת הגז. הגרמנים לא סיפקו דלק להסקה, ובחורף סבלו התושבים מאוד מהקור העז.
הקושי הגדול ביותר היה הרעב. הגרמנים סיפקו במכוון כמות מזערית של מצרכים. בתמורה לעבודה מפרכת בתנאים בלתי נסבלים קיבלו היהודים מנת מזון דלה. מזונם העיקרי היה מרק מימי, שלעתים צורפו לו פרוסת לחם ונקניק של בשר סוס. כך קיימו הגרמנים את הגטו בעלות מזערית והפיקו ממנו את מרב התועלת. הרעב, הקור, הצפיפות, תנאי התברואה המחפירים – בשל כל אלה חלו רבים בדלקת ריאות, בשחפת ובמחלות לב. התמותה עלתה בהתמדה, וב-1942 הגיע מספר המתים בגטו לודז' ל-18,000 – רבים מהם מתו מרעב. כל ימי קיומו של הגטו מתו בו כ-44,000 בני אדם (21 אחוזים מאוכלוסייתו), בעיקר מרעב וממחלות.
ראו גם :
גטו לודז'. הגטו שכמעט ניצל
0
