זהו סיפורו של ילד שנולד בבלגיה בזמן השואה, הוחבא במשך כל המלחמה וניצל. למעשה זהו סיפורה של אם גיבורה, ששרדה את זוועות המלחמה וחזרה לחפש את ילדיה שהוסתרו במקומות שונים. זהו אחד ממאות סיפורים, בהם משתקפת גבורתן של אימהות יהודיות בבלגיה בתקופת השואה. בזכותן ניצלו יותר מ-3,000 ילדים יהודים בלגיים.
הסיפור מבוסס על כתביו של אלימלך שטמלר
לאחר מספר שעות של המתנה בחושך בשדה הפתוח, אמא לקחה אותנו לחבר בלגי שעבד עם אבא, כדי שיעבירנו לארגון המסתיר ילדים יהודים. החבר לקח אותנו לכומר קתולי שהחביא אותנו זמנית בביתו, עד שיושלמו הסידורים לקראת פיזורנו במקומות שונים.
על מנת להסוות את זהותנו, החליף הכומר את שם משפחתנו משטמלר לפלמינג והפריד בינינו. אני הקטן, כבר בן שנתיים, הועברתי למנזר קתולי בסביבות העיר אנטוורפן. אִמי ושני אחיי נסעו לנאמור (עיר במחוז ולוניה במרכז בלגיה) אל הכומר ג'וסף אַנדרֵיי, שהוכר לאחר המלחמה כחסיד אומות העולם הודות לפעילותו הרבה להצלת ילדים יהודים בשואה.
שני אחיי, מרדכי ואליעזר, הועברו לשַטוֹ דֶה אוֹסְטֶמְרֶה – טירה בה שהו ילדים נוצרים ויהודים יתומים. הם זוכרים היטב שהיו משתתפים בתפילות יום ראשון בכנסייה, וכאשר אחי מרדכי היה הולך עם הקטורת לפני הכומר בטקס, היה לוחש את תפילת "שמע ישראל". אחיי שהו בטירה כשנה וחצי, עד שחרורה של בלגיה מהכיבוש הגרמני בספטמבר 1944.
תושייתה של אמא בשעת מצוקה
הודות להתחזותה לגויה, הצליחה אמא לקבל עבודה כמשרתת בבתי הכפריים סמוך לטירה בה שהו אחיי. החבאת יהודים ובעיקר נשים בכפרים בבלגיה, הייתה ידועה לאנשי הגסטפו, והם ערכו חיפושים תכופים בבתים.
באחד החיפושים הגיעו חיילי גסטפו לבית שבו עבדה אמי ונכנסו למטבח. אמי עמדה כשגבּהּ לדלת. החיילים ביקשו שתראה להם תעודות, אך היא הייתה עסוקה וכנראה לא שמעה את בקשתם. דבר זה הכעיס אותם מאוד, והם צעקו לעברה בחוזקה. בפעם זו התחזתה אמי לחירשת ולא הגיבה לצעקותיהם. זועמים על חוסר היענותה, אמרו זה לזה "האישה בוודאי חרשת" ויצאו מהבית.
