מאת : יובל רובין
לאחר שכל משפחתו נרצחה מצא הילד חיים גרוזביין מחסה במרתף של סבא וסבתא שלי, וזוהי רק ההתחלה לסיפור הישרדות מדהים ומצמרר.
בין כל הסיפורים שסופרו היה גם הסיפור של חיימק'ה גרוזביין. אבא שלי התייסר כשהוא סיפר לראשונה על הילד הקטן שננטש ביער, כשקבוצת היהודים המבוהלים נמלטת ממארב הגרמנים ומתקדמת לכיוון הגבול הרוסי. מתוך שטף הדברים הבנתי שהיה ילד, והוא ננטש ביער, וכנגד כל הסיכויים הוא הצליח לשרוד, והנה הוא היום, ניצב לידי בטקסי הזכרון לקהילת דולהינוב. סיפור נורא ומלא בכאב אך באופן משונה יש בו גם אופטימיות והוכחה לעוצמה הטמונה בנפש האדם.
תקופה שבין שתי מלחמות העולם הייתה בדולהינוב קהילה יהודית תוססת ופורחת. סבא התפרנס משיטוט בין העיירות שבסביבה וממסחר בחפצים שונים והצליח לקיים את משפחתו ברמת חיים טובה יחסית. משפחת גרוזביין התגוררה בשכנות לסבא ולסבתא שלי. הילד, חיים גרוזביין נולד ב-1937 למשפחה דתית של ארבע נפשות. אביו היה בעליו של אטליז וכן חכר שדות ועסק בגידולים חקלאיים שונים, כפי שהיה מקובל.
ביוני 1941 הפרה גרמניה הנאצית את הסכמיה עם ברית המועצות ופלשה לפולין במסגרת מה שנודע כ"מבצע ברברוסה". בחודש יולי 1941 הגיעו הכוחות הגרמניים לדולהינוב. עד מהרה התבקשו היהודים לשאת טלאי צהוב והיהודים הצטוו לעזוב את בתיהם ולהתכנס במתחם הגטו שסומן בגדרות תיל.
הגרמנים גייסו מיד את הגברים לעבודת כפייה מחוץ לגטו. משפחתו של אבי, שהיה אז בן 15, לחצה עליו שיצטרף לאחת מקבוצות העבודה משום שבכך הוא הצליח להשיג מעט מזון למשפחה. גם אביו ובן דודו של חיים גרוזביין נמנו על קבוצת העבודה. בוקר אחד הודיע אבא שלי כי הוא לא הולך עם קבוצת העבודה. בני המשפחה כעסו עליו אך הוא עמד בסירובו. בתום יום העבודה, בעוד הקבוצה עושה את דרכה חזרה לגטו, הם נתפסו על ידי כמה חיילים נאציים הועמדו לצד הכביש ונרצחו עד האחרון שבהם. כך ניצלו חייו של אבי בנס ואילו אביו ובן דודו של חיימקה הקטן נספו.
ב-28 במרץ 1942 התבצעה האקצייה הראשונה בגטו דולהינוב שנמשכה עד ה-1 באפריל ובמהלכה נרצחו כ-800 יהודים. חיים ובני משפחתו הסתתרו בבור שהיה חפור מתחת לתנור אך המחבוא התגלה. יושביו אולצו לצאת ונרצחו ביריות ובמכות. חיים ובת דודו רישק'ה התחבאו בפינות הבור וכך לא התגלו.
לאחר כחודש ימים, ב-29 באפריל החלה האקציה השנייה, שנמשכה עד ה-1 במאי. באקציה השנייה הובלו רוב יהודי העיירה כ-1200 במספר אל בור בקצה העיירה ושם הם נורו למוות, רק כמה מאות נותרו בחיים. במהלך האקציה השנייה הגיע אל המחבוא קרוב משפחה שהציע לחיים ורישקה לברוח אתו, אך השניים סירבו. הוא יצא לבדו ונורה למוות.
בלילה יצאו חיים ורישקה מהבור והגיעו לביתה של רישקה בחיפוש אחר אמה, לאה, אך לשווא. הם מצאו את דודתם דבוסיה, והיא לקחה אותם לבית של סבא שלי, גבריאל רובין, אשר עמד בקצה הגטו ובו נחפר מרתף עמוק, שפתחו הוסתר היטב על יד ערימות גדולות של תפוחי אדמה.
יחד עם אבא שלי ובני משפחתו הם הסתתרו גם במהלכה של האקצייה השלישית, שהתבצעה כשלושה שבועות מאוחר יותר, ב-22 במאי, ובמהלכה נרצחו עוד כ-300 מיהודי העיירה. בכך השלימו הגרמנים את רציחתם של למעלה מ-90% מהיהודים בדולהינוב. כאשר הסתלקו הנאצים ועוזריהם מהעיירה החליטו הניצולים לברוח אל היערות. משפחתו של אבי ואיתם חיימקה, רישקה, ומשפחתה של הדודה דבוסיה יצאו מהמרתף ונכנסו אל היער שם הצטרפו לקבוצה של יהודים שברחו מהרציחות שהתחוללו בעיירות סמוכות.
קבוצת היהודים ביקשה מחסה ממפקדת הפרטיזנים שבאזור, אך הקומיסר של אוגדת הפרטיזנים, הקולונל איבן טימצ'וק, שרצה להגן על היהודים בצד הלחימה בגרמנים, חיפש דרך שתאפשר לו להעביר את קבוצת האזרחים הנואשת, העמוסה בילדים, נשים, וזקנים אל מעבר לקווי הלחימה. הוא הקצה לקבוצת היהודים קצין רוסי צעיר, ניקולאי קיסילוב, שהחל לארגן את הקבוצה למסע בן 3000 ק"מ אל מעבר לקווים.
בעת הצעדה הארוכה נקלעה הקבוצה למארב גרמני, וחיים נורה ונפצע ברגלו. במהלך המנוסה הוא נישא על גבה של דודתו דבוסיה, אך היא התעייפה ונאלצה להשאירו מאחור. הקצין הרוסי שעמד בראש הקבוצה סירב לחזור לאחור ולחפש אחריו, מחשש שאנשי הקבוצה ישובו ויתגלו על ידי הגרמנים.
לבד ביער
חיימק'ה ילד בן חמש וחצי, נותר ביער לבדו, פצוע, מדמם ורעב. ימים מספר חלפו, הוא המתין לחברי הקבוצה שיבואו לחלץ אותו אך אלה לא הגיעו. למזלו הוא הצליח לחבור לקבוצת פרטיזנים רוסיים שהעבירו אותו למרפאתם, שם ניתח אותו רופא יהודי ללא חומרי הרדמה. הפרטיזנים, שהיו בעיצומו של מסע לחימה, המשיכו בדרכם והותירו אותו מאחור לנפשו.
חיים הקטן נותר לבדו ונאלץ לפתח כישורי הישרדות: הוא ישן במחפורות באדמה, הכין כידון מעץ להגנה, למד להבעיר אש, צד נחשים למאכל, שתה ביצי ציפורים, פשט על דירי חזירים בכפרים, גנב את מזונם של החזירים, שאב מים בדלי מבארות האיכרים ולעתים עבד אצל איכר ברעיית פרות ובכל עבודה גופנית שנדרשה.
כך שרד במשך שנתיים רצופות, עד שהגרמנים נסוגו מהאזור. הרוסים הגיעו והוא הועבר לבית יתומים. רק מאוחר יותר הוא גילה כי שתי דודותיו דבוסיה ובת דדותו רישקה נותרו בחיים והם היו עבורו בני המשפחה הקרובים היחידים ששרדו. בתחילת שנות ה-60 עלה חיים לישראל. ב-1965 נשא לאישה את עליזה, ולהם שני בנים וחמישה נכדים.
סיפור ההישרדות המדהים של חיימקה גרוזביין מהעיירה דולהינוב משולב לעד בסיפור ההישרדות של אבא שלי ושל משפחתו. סיפור נטישתו צרב בנפשם של חברי הקבוצה, ועינה את נפשו של אבא שלי במשך שנים רבות בשאלה מדוע לא חזרו לאחור כדי לאסוף אותו.
חיימק'ה, הוא הוכחה חיה לתעצומות הנפש האדירות שיכול לגייס בן אנוש כדי לשרוד בתנאים בלתי אפשריים. סיפורו של חיימקה הוא סיפור של גבורה, של נחישות, של היאחזות בחיים ותקווה בתוך מציאות בלתי אפשרית. אין זכאי ממנו להדליק משואה ביום השואה. אני מאחל לו ולבני משפחתו אריכות ימים.
1
