מאת : הילה יגאל-איזון
דליה גביש שנולדה בחיפה ב-1937 הגיעה עם אמה לביקור מקרי בפולין ומצאה עצמה במחנה ריכוז.
דליה גביש נולדה בחיפה, בשנת 1937, להורים חלוצים, שהגיעו מפולין – רחל ואברהם. השניים הכירו כשגדלו יחד באותו בנין ברחוב האובה 49 בטרנוב. למרות שהוריהם התנגדו לרעיון הציוני, שניהם החליטו לעזוב את פולין המוגנת, לצאת וליישב את השממה בפלסטינה. הם התחתנו, הגיעו לארץ, גרו בהדר הכרמל בחיפה וילדו את דליה.
כשדליה היתה בת שנה וחצי, אמה היתה צריכה לעבור ניתוח והחליטה לנסוע לביקור בבית הוריה בפולין ולבצע שם את הניתוח. היא לקחה איתה את התינוקת הקטנה, כדי שהוריה וההורים של אברהם, שגרו עדיין באותו בניין, ישמרו עליה בזמן שתהיה מאושפזת. רחל עלתה על אוניה לפולין בשנת 1939. אבא אברהם נשאר בחיפה.
התינוקת הקטנה שמחה לבלות עם המשפחה המורחבת בטרנוב שבפולין, שיחקה עם בני הדודים והדודים משני הצדדים והיתה מוקפת אהבה. אמה נסעה לבית החולים ועברה בהצלחה את הניתוח, אך עוד בזמן ששכבה במיטתה בבית החולים נעלמו יום אחד מהמחלקה כל הרופאים. הם ברחו ואמה נשארה ללא מטפלים בבית החולים, עד שהתאוששה וחזרה בכוחות עצמה לבית הוריה, שכעת כבר היה ממוקם בתוך גטו טרנוב.
דליה שהתה בגטו הזה עד גיל 5 וכשהתחילו האקציות נלקחו סבא וסבתא ואחר כך גם בן הדוד משה שאיתו היתה משחקת ושאר הדודים והדודות. דליה ואמה, שהיו עם דרכון פלסטיני-בריטי, מצאו את דרכן למחנה הריכוז ברגן בלזן.
המסדרים: בבוקר נותנים לנו פקודה ואנחנו צריכים לצאת לצייל אפל (מסדר ספירה), שבו סופרים אותנו. אם מישהו לא יוצא הם נכנסים לצריף ומוציאים אותו. יש מפקד שקוראים לו זיידל ואני מאוד מפחדת ממנו כי יש לו כלב זאב מאוד גדול. הכלב קופץ ורואה אם יש מישהו בצריף שלא יכל לצאת. זה מאוד מפחיד אותי. יש מסדר כזה פעמיים ביום וכשיש שלג אנחנו עומדים המון זמן וממש קר לי. לי למזלי עוד נשארו נעליים. יש ילדים שאין להם. כשאני גדלה, אמא חותכת את הקצה של הנעליים, שיהיה מקום לאצבעות.
בזכות הדרכון הפלסטיני-בריטי שלהן, הצליחו דליה ואמה להשתחרר ממחנה הריכוז ולמצוא את דרכן לעיר ויטל בצרפת, שעדיין היתה כבושה. "דחסו אותנו למכונית", מספרת דליה. "אמא שלי הורידה את טבעת הנישואין שלה תמורת רבע כיכר לחם. שיהיה לה בשביל לאה ובשבילי.
דליה ואמה שהו בויטל כמה חודשים עד לשחרור צרפת. "בחודש מאי 1945 הפעמונים צלצלו והכל היה פתאום שמח והגרמנים נעלמו והתחילה ההתכתבות. כל הגופים הוולונטריים התחילו לפעול וקיבלנו מכתב מאבא שלי שנודע לו שאנחנו בחיים. להורים של לאה נודע שהבת שלהם בחיים".
"בראש השנה 1945, הגענו לנמל חיפה אחרי כמה ימי הפלגה. בנמל כולם נראו אותו דבר, בבגדי חאקי. אבא שלי חיכה לנו בנמל, ההורים של לאה חיכו לה. עשו לי חגיגה גדולה כל הידידים של הורי וקיבלתי במתנה בובה. קראתי לה שושנה ואהבתי אותה. הייתי עוד פעם ילדה ישראלית ולא סיפרתי כלום".
לדליה נולדו בן ושתי בנות. "יש לי תודה לאל בן בשם אילן עם חמישה בנים, בת אסנת עם שלוש בנות ובת אורית עם שני בנים. יש לי עשרה נכדים, ארבעה חיילי צה"ל, אחת ש"שית (שנת שירות) וזה הניצחון שלנו, של השורדים, של הניצולים.
לכתבה המלאה של הילה יגאל-איזון
0
