"בתחילת 1942 כולם היו צריכים לעבוד, כולל ילדים. אחותי הייתה קטנה ואם היא לא הייתה עובדת – לא היו נותנים לה כרטיס עבור אוכל. הייתה חלוקת מזון. האוכל הכיל מעט מאוד שומן. אולי 200 גר' לחם ביום, סוכר חום בצמצום רב. היינו רעבים מאוד.
הייתה תקופה, שהיינו הולכים בלילה לישון, ובבוקר היינו מוצאים ברחובות גוויות מכוסות. אנשים פשוט גוועו מקור ומרעב. היה עלי עול כבד. הייתי צריכה לדאוג לאימי ולאחותי. אבי נפטר בלילה. הוא היה רזה מאוד. הוא לא היה טיפוס לוחם. הוא ידע לעבוד. הצדק שלו היה כל כך עמוק. היושר שלו היה לו לרועץ. ראינו שהוא הולך ודועך, כולנו היינו במיטה אחת, כי היה קר. באחד הלילות אמר אבא: "אני מרגיש לא טוב", אמא ביקשה ממני להביא כוסית וולריאן. יצאתי מהמיטה והיה קר. הבאתי את התרופה, ואז אמא אמרה: "תספרי עשרים וחמש טיפות". כשהיא נתנה לו את הוולריאן, הוא כבר לא היה בחיים. זהו! אני קברתי את אבי בלילה קר מאוד….
נשארנו שלושתנו. אימי הייתה חולה. אני עבדתי בבית מרקחת, ואימי ואחותי הקטנה עבדו במכבסה גדולה.
באותו זמן התחילו הסלקציות. הייתה שמועה, שתחילה לוקחים ילדים קטנים, עד גיל 10. אז מהר רצנו, ואמא הלכה למישהו, שהיה מקורב למשרד הרישוי, כדי שינפיק לאחותי תעודה, שהיא בת 10. כשהגיעה הסלקציה, ירדנו מעליית הגג, והצגנו את התעודה. לא דובים ולא יער. הפרדה הייתה ימינה- שמאלה! הפרידו בינינו… באמצע הדרך עצרתי ושאלתי: "איפה הן?", לא ראיתי אותן ומאד חששתי…אבל הן הצליחו אחר כך איכשהו לברוח, וחזרנו להיות יחד.
עשיתי לאימי ולאחותי מחבוא על הגג – בין התקרה לבין גג הרעפים, שם שמתי את המצעים, ולשם טיפסנו. בעת הסלקציות אמי ואחותי היו למעלה, ואני ירדתי. אינני יודעת, לאן שלחו אותם. המושג "אושוויץ" לא היה קיים אז. בתחילת 42 מתו המונים. אחר כך היו הודעות שונות: למסור את התכשיטים – הלכנו ומסרנו. אחר כך את הפרוות – אז מסרנו את הפרוות. הגרמנים אמרו, והיהודים ביצעו. זאת הייתה המציאות. ערב אחד הייתי בתורנות בבית מרקחת, שהיה שייך לבית חולים. עדיין היו מעט תרופות. נולדו ילדים, וביצעו ניתוחים. אני הייתי בתורנות עם עוד כמה עובדים. אז נמסרה הודעה מטעם ראש הגטו, שצריך למסור את הילדים עד גיל 3-4. חלק תפסו וחלק לא. ראש הגטו החליט לתת הוראה למשטרה: ללכת מבית לבית ולהוציא את הילדים מן הבתים. השוטרים לא הצליחו להגיע למכסה הנתונה באותה סלקציה, והם ממש שלפו את הילדים מן ההורים. למזלי, הייתי באותו לילה בתורנות בבית המרקחת של בית החולים, ובשעה מסויימת… הגרמנים נכנסו לבית החולים שהיה בן שלוש קומות. בקומה השלישית הייתה מחלקת ילדים, ומקומה לקומה הוציאו את החולים.
אני זוכרת שאת התינוקות השליכו מהקומה השלישית…
במרתף היינו סגן רוקח, אשתו ועוד שתי נשים ואני. פחדנו לזוז. שמענו את כל מה שקורה. פתאום נכנס אלינו אדם שהכרתי, וראשו היה לבן לגמרי. בין לילה הלבינו שערותיו ממה שראה ושמע. הגטו נשאר ללא ילדים, וזה כבר עבר את גבול היכולת האנושית.
בספרי ההיסטוריה זה מכונה: "אקציית הילדים".
לתיעוד המלא באתר העדויות של גטו לודג'
0
