בספטמבר 1947 יצאה מבוקרשט שברומניה רכבת בחסות הצלב האדום ועליה 421 ילדים שנאספו מכל רחבי רומניה ומבתי יתומים, מלווים ב-37 מדריכים וארבעה מורים. הרכבת הגיעה דרך פראג להולנד. הילדים נקלטו בכפר הילדים "אילניה", באתר ששימש בית חולים יהודי פסיכיאטרי באפלדורן (Apeldoorn) שבהולנד (בינואר 1943 שולחו לאושוויץ כל החולים יחד עם חלק מעובדי בית החולים.)
הבאת הילדים ואחזקתם במקום היתה ביוזמת עליית הנוער של הסוכנות היהודית, פרי שיתוף פעולה עם הג'וינט (AJJDC) והגופים הציבוריים של יהודי הולנד, ובאישור ממשלת הולנד. לאחר מספר שבועות הגיעו ל"אילניה" עוד 32 ילדים שהובאו מברלין להולנד ושהו קודם לכן בברנפלד. על האתגר בטיפול בילדים, בני 16-6, סיפר שמואל ראט, מדריך גורדוניה ב"אילניה":
"לא היה נהיר לי האם אנו ברוכים בכישרונות לשאת באחריות החינוכית לילדים שנפרדו ממשפחותיהם או מקרוביהם, יתומים שחוו על בשרם את אימת השואה. היה לי ולחברי המדריכים ניסיון חינוכי בארגון ובהסברה בתנועת הנוער, אבל עתה ציפתה לנו עבודה מסוג אחר – להיות מופקדים על בעיותיהם היומיומיות של הילדים ולשמש להם כתובת יחידה במקום הוריהם או קרוביהם."
זהבה הלמן (גולדי קופמן) מקבוצת הילדים של אגודת ישראל הייתה בת שלוש-עשרה כשהגיעה ל"אילניה". סיפרה זהבה:
"אחרי הגיהינום של המחנות באוקראינה והמוסדות ברומניה, הולנד היתה בשבילי גן עדן… הרגשתי שם כמו שמרגישים פה התינוקות בטיפת חלב. שקלו אותנו, בדקו אותנו וטיפלו בנו. … לא היינו ילדים רגילים, אלא ילדים פליטי שואה, מלאים פחדים וסיוטים. בלילה היו ילדים בוכים וצועקים מתוך שינה. אפילו מרטיבים. עוברים ממיטה למיטה בשל הפחד לישון לבד, פחד מהחושך ופחד ממה לא? וכמה טוב היה לדעת שבקצה המסדרון ישנה אחות לילה. מיד כששמעה בכי או צעקות – כמו מלאך היתה מופיעה ומרגיעה, אפילו שלא ידעה לדבר בשפתנו. … התפתחתי שם ואני חושבת שגם העצב ירד.
)אילניה-אפלדורן, עמ' 57; שמעון שכטר, כפר הילדים אילניה – סיפורי עלייה, עמ' 41)
בית הילדים באפלדורן, הולנד | www.yadvashem.org
0
