הן היו אז בנות תשע ושבע, כשהגיעו, עם אבא ואמא, אחות ואח גדולים מהן, לסיביר, לאחר מסע של שמונה־עשר יום ברכבת־משא דחוסה פליטים, מן העיר אוהנוב, אליה ברחו מבעלז, כשנכבשה על־ידי הגרמנים.
בלב הטייגה נחתו, במחנה שבו צריפים מפוזרים על פני שטח נרחב. המבוגרים, היה עליהם לעבוד בכרית־עצים ביער. העבודה היתה מפרכת, ומנות המזון זעומות.
האם לא עמד לה כוחה לשאת בסבל. חלתה ומתה.
נשארו הן עם האב, האחות והאח.
לאחר יותר משנה, על־פי הסכם שנחתם בין הממשלה הסובייטית ובין הממשלה הפולנית הגולה, נשלחו המפונים מפולין לאסיה התיכונה.
במסעות הארוכים ברכבת, מעיר לעיר, מתחנה לתחנה, נוסעים וחונים, נוסעים וחונים, מבלי דעת היכן יורידו אותם – אבד להן האב.
באחת החניות ירד מן הרכבת כדי לעמוד בתור לקבלת לחם – ולא שב.
נשארו הן עם האחות והאח.
בסמרקנד, בחורף העז, הורדו מן הרכבת ולנו תחת כיפת השמים.
משם פוזרו הפליטים לכפרים הקירגיזיים.
האחות הגדולה נשלחה לקולחוז; לחפור תעלות־השקיָה.
נשארו הן עם אחיהן בן החמש־עשרה. שלושתם הוכנסו לבית־יתומים באחד הכפרים.
האח היה אדוק מאוד. גידל פאות והתפלל. הילדים הלא־יהודים הציקו לו ולא נתנו מנוח. ביום היו מכים אותו ובלילה, בשנתו, היו תוחבים פיסות נייר בין אצבעות רגליו ומדליקים אותן. משגדשה מנת הסבל – ברח מן הבית והגיע אל הקולחוז בו עבדה אחותו הבכירה.
נשארו השתיִם לבדן.
יהודיות יחידות היו בין 380 ילדים – רוסים, אוקראינים, קירגיזים, פולנים. בכל עת שהיו כולם נכנסים בסך לחדר־האוכל, או לחדר־הכיתה ובכל עת שהיו יוצאים מהם – היו חובטים בהן, בועטים, יורקים בפניהן ומגדפים אותן על היותן יהודיות.
המנהלת הרוסיה היתה אשה מרשעת ואנטישמית, תחת להגן עליהן היתה מחפשת תואנות להעליבן ולהענישן.
פעם, כשהגיעו מים עד נפש, הלכו אל מנהל מחלקת החינוך בעיירה והתלוננו לפניו. המנהל שמע את תלונתן, ונתן בידן פתק אל המנהלת. בפתק היה משפטי אחד: “אנא הקשיבי לתלונתן של שתי ילדות אלה.”
כשקראה המנהלת את הכתב בפתק, נתקפה חמת־זעם. במסדר ה“פיונרים” בערב, קראה את המשפט לפני כולם ואמרה: “רואים אתם? לא טוב להן אצלנו, לשתיִם אלו! הלכו להלשין עלינו!” – וקיתונות של בוז נשפכו עליהן.
כנגד ההשפלה, ההטרדות וההצקות, היתה עצה אחת: להצטיין בלימודים!
והן הצטיינו ועלו למקום הראשון בכיתה. בסופה של שנת הלימודים הוענקו להן פרסים על הצטיינותן: תלושים לקבלת שמלה חדשה דיוקן של לנין.
והוכיחו בעליל את מסירותן ל“מולדת הסוציאליסטית” וללוחמים בחזית: היו סורגות כפפות וגרביִם לחיילים, בעצמן טווּ את החוטים מצמר שניתן להן; ובאירועים החגיגיים של ה“פיונרים” – היו הן ראשונות בהכנת קישוטים, טבלות ושלטים.
לאחר זמן, יצאו רוב הילדים הרוסים והאוקראינים את הבית ונשלחו לקרוביהם. ילדים צ’יצ’ינים מקווקז באו במקומם. אתל ורוזה היו עכשיו המבוגרות, מדריכות לקטנים מהן, וזכו ביחס של כבוד.
אבל היה הרעב הנורא, כל שנות המלחמה, בהיותן בבית־היתומים.
מאתים גרם לחם ניקודים לילד ומים מורתחים – מנת־היום. וחלום כל ילד היה, שיפול בחלקו קורט נוסף של לחם על כף־המאזניִם.
ילדים התנפחו מרעב, גוועו ומתו. שבוע־שבוע היו ילדים מתים מרעב. ואתל ורוזה, שהיו הגדולות בין הילדים – הוטל עליהן להיות הקברניות. הן היו נושאות את גופת הילד המת על גבי שמיכה אל הגבעה שמחוץ לכפר, ושם קוברות אותה. בלילות היו התנים חופרים בעפר ומוציאים בשיניהם את הגויוֹת.
עכשיו, בהיותן בסלבינו, הן נזכרו איך בלילות, כשהיה הרעב מציק עד לבלי־שאת, היו הילדות נכנסות זו אל מיטתה של זו, מתיַפחות ומיללות. היללות היו נישאות אל השדות סביב, והן היו מוסיפות ליַלל עד שהיו מתעייפות. אחר־כך היו שרות שירים רוסיים עצובים, עד הירדמן.
“הפואמה הפדגוגית” שהתרחשה במעון זה – היא סיפור חזרתם־לחיים של ילדים אלה, בדרכם אל “הארץ המובטחת”, שאף היא היתה זרועת מכשולים ועקובת מאבקים קשים.
הספר זכה בפרס גוטמן־גחמון מטעם “משואה”.
תל אביב: עם עובד; 1984
לספר המלא בעברית באתר של פרוייקט בן יהודה
0