בשנת 1941, כשהייתי בן 14, המלחמה החלה. שישה ימים אחרי שהמלחמה פרצה, מינסק הייתה בשליטת הגרמנים ולא הספקנו להתארגן לבריחה. מסילות הברזל היו מפורקות והרוסות אז ברחנו ברגל, בדרך מטוסי מלחמה עברו מעלינו וניסו לירות בנו, כל העיר הייתה שרופה ועלתה באש. התרחקנו ממינסק והגענו לכפר קטן ושם העברנו את הלילה. בבוקר שמנו לב שהנאצים כבר הספיקו להגיע לכפר. ראש הכפר השתייך למפלגה הנאצית וציווה על כל אלה שברחו לחזור למקומם לפני המלחמה, ולא – הנאצים יהרגו אותם. חזרנו למינסק ברגל וישר שלחו אותנו לגטו עם הציוד שהיה אתנו (קצת בגדים, שאריות אוכל וקצת מים). הגטו כלל כ-50 רחובות ובית קברות יהודי. בכל יום בגטו עבר חייל נאצי שירה באנשים שהסתובבו ברחובות, ללא סיבה, סתם כי התחשק לו. יום אחד אחראי הגטו לקח את אבי הצמיד אותו לקיר שם תפוח על ראשו התרחק כ-10 מטר וירה, למזלנו הקליע פגע בתפוח ולא בראשו של אבי. אני ואבי בתקופה הזאת עבדנו במיון ספרי גיאוגרפיה והיסטוריה, ספרים שהגרמנים לא רצו זרקנו, ספרים שהיו שווי ערך ארזנו ושלחנו לגרמניה. כל יום חיילים הובילו אותי ואת אבי מהגטו למקום בו מיינו את הספרים, אמי ואחותי נשארו בגטו ולא יכלו לצאת. אחראי הגטו נתן פקודה לכל הרופאים להתכנס לתא אחד בגטו ולא לצאת החוצה. מי שנתפש יירו בו למוות.
באחד הימים, כשאני ואבי חזרנו, השכנים אמרו לנו שהגרמנים לקחו את אמי ומוציאים אותה להורג. על פי החוק, כשרוצחים בן משפחה עליהם לרצוח את כל שאר המשפחה. פתאום ראינו שלוש ניידות משטרה מגיעות, השוטרים אמרו לנו לקחת את כל הדברים שלנו ולבוא אתם כדי לפגוש את אימא, לא יכולנו להתנגד כי היינו מעטים. ברגע שעצרנו חמקתי מהם אל תוך הגטו, בזמן הבריחה נפלתי ועיקמתי את הרגל, מהר תלשתי את הטלאי ואת מספר הבית שהיה עליו, ברחתי מתחת לגדר ורצתי לכפר אחר. לאחראי הכפר קראו היינן, כשהגעתי לכפר היה יום ראשון ולמזלי ביום ראשון הנאצים לא עבדו ולכן יכולתי לנוח. הלכתי לביתו של להיינן, הוא דיבר רוסית. אחרי שהיינן פתח את הדלת לא יכולתי להוציא הגה מהפה, התחלתי לבכות ולרעוד, היה לי קר. הוא הכניס אותי לחדרו נתן לי כוס מים ושאל אותי מה קרה, סיפרתי לו והוא אמר שיעזור לי. הוא נעל אותי בחדר שלו ואמר לי: אם מישהו דופק בדלת עליך להיות בשקט. היינן נסע לגטו, נמסר לו שהנאצים לא עובדים היום ואת אמי שלחו למקום אחר בגלל שהיא הייתה רופאת ילדים. היינן דרש לשחרר את משפחתי אך התשובה שהתקבלה הייתה שרק אחראי הגטו מורשה לשחרר אותם, לכן היינן פנה לאחראי הגטו. אחראי הגטו חשב לרצוח את כל האנשים בעלי ההשכלה אך מכיוון שהיינן פנה אליו אישית הוא הסכים לשחרר את משפחתי בתנאי אחד, שאם הוא ישחרר אותם הוא ירצח גן ילדים. אמי אמרה שהיא הקדישה את כל חייה לטיפול בילדים, והיא לא תוכל לחיות עם עצמה אם היא תיתן את הסכמתה, לכן היא התנגדה. כתוצאה מכך רצחו את משפחתי, ולאחר כחודש רצחו הנאצים את הילדים והרופאים עם סכינים.
בוריס הצליח לעבוד בכפר: ניקה רחובות ועבד באדמה. הוא הכיר שם מתורגמנית (גרמנית-רוסית). היו לה מסמכים שהוכיחו שהיא נוצרייה , לאישה קראו ז'אנה רן צ'רנה. ז'אנה הזהירה אותי שהגרמנים באים מחר לסבב רצח, אז ברחתי למקום העבודה של אבי והתחבאתי בעליית הגג שלושה ימים עם בקבוק מים וחתיכת לחם. כשלא נשארו לי אוכל ומים הלכתי למוזיאון שבו עבד תלמיד של אבי והסתתרתי שם חודש, כל יום הביא לי לחם ותפוח אדמה. לאדם שהסתיר אותי קראו ויזוביץ'. הצלחתי להשיג מסמכי מעבר, ברחתי ליערות לפרטיזנים. כשהגעתי אל הפרטיזנים היו שם כ-350 איש, לחמתי לצד הפרטיזנים ולאחר שנה נפצעתי מקליע של רובה במרפק. פינו אותי לבית חולים ואושפזתי שם חצי שנה.
לתיעוד המלא במאגר סיפורי מורשת – הקשר הרב דורי
0
