ידיה של ד"ר מאיה גז טעמו את העיסוק הנעים והרך בכתיבת ספרי ילדים, כפי שעשה גם המחבר של "פו הדוב". בה בעת היא חיברה מחקרי שואה במסגרת עבודתה ב"יד ושם", וכך נחשפה שוב ושוב למעלליו המזוויעים של מחבר "מיין קמפף". את מחקרה יוצא דופן על האם היהודייה, וגם את ספר הילדים החדש שלה, היא כתבה בעקבות כף יד אחרת, חמה ואנושית. הייתה זו ידה של תמר לנסקי, ניצולת שואה מצ'כיה, סבתה מצד אמה.
"סבתי לא חייתה בגטו", מספרת גז. "בגיל 16 היא הסתובבה ביערות, נמלטה ממקום למקום כשהיא נושאת על גבה את אחותה־למחצה בת החמש, עליזה. הוריהן נרצחו על ידי צוענים, ושתי הבנות ברחו והתחבאו. לימים עלו שתיהן לארץ ישראל. אמי נוהגת לספר שבחדר הלידה, סבתא תמר ביקשה להחזיק אותי לרגע, ובפועל 'החזירה' אותי רק חמש שנים וחצי אחר כך, עת נפטרה מסרטן.
"לסבתי הייתה יד רכה ונעימה, אך כף היד הזו אחזה בי בחוזקה כדי שלא יקרה לי דבר רע – כפי שסבתא החזיקה את אחותה ביערות. תמיד פחדה מאוד מכלבים, ודאי עוד שמעה באוזני רוחה את הכלבים של הנאצים. כיום אני יודעת שהיא חיה בפחדים וחרדות נוראיים, שנמהלו גם לתוך אחיזתה בי, אך מבחינתי זו הייתה אחיזה מגוננת ומנחמת. תחושת כף ידה של סבתי שבה אליי בפעמים הראשונות שבהן הלכתי ברחוב עם בני הבכור איתמר, שקרוי על שמה. נוכחתי לדעת שאני מחזיקה את ידו באותה עוצמה. זה גרם לי לשאול האם החרדות של סבתא שלי עברו בתורשה אליי, דרך מחווה גופנית כמו אחיזת יד. כנראה השואה לעולם לא תעזוב אותנו, האמהות. היא אירוע שזורם לנו בדם היהודי, גם אצל מי שלא חוו את השואה על בשרן".
השאלות והתחושות הללו שלחו אותה לחקור כיצד מושפעת האמהוּת העכשווית מהאמהוּת היהודית בתקופת השואה. היא קראה יומנים, מכתבים ועדויות של נשים וילדים מהגטאות של ורשה ולודז', ובחנה את תפקידיה של האם היהודייה בין שתי מלחמות העולם, וכיצד הם השתנו בשנות ההשמדה של יהדות אירופה. במחקרה, שקיבל את הכותרת "אמהוֹת במשבר – שינוי דפוסי אמהוּת בשואה", היא מראה כיצד אופי של אמהות עשוי לעבור תמורות כדי לארגן מחדש את חיי המשפחה במציאות של אי־ודאות, סכנת מוות ואובדן השליטה על הגורל.
"כשעברתי על העדויות המטלטלות מאותן שנים, הייתי מיד אחרי הלידה של בתי השנייה, אלמה", מספרת גז. "קראתי ולא הייתי מסוגלת לעצור את הדמעות. חשבתי על התינוקת שלי שנמצאת בתל־אביב, זכרתי את ניחוח החלב והחיים החדשים סביבה, בעוד אני יושבת ב'יד ושם' בירושלים, מוקפת בתיאורי מוות וריח של שרפה שעולה לי באף. כאם, את לא יכולה להימנע מלדמיין מה היה קורה לו היית בשואה. לי ברור שהייתי מוותרת על עצמי בו ברגע, למען הילדים".
כיום נמצא המחקר שלה בשלבי עריכה לקראת פרסומו בכתב־עת אקדמי.
0
