אתמולים אבודים (באנגלית: Ruts Journey – A Survivor's emoir ) הוא ספרה של רות גלסברג-גולד, המביא את סיפור ילדותה, גירושה עם משפחתה לטרנסניסטריה בשנת 1941 והצלתה מרעב, קור מקפיא ומחלות קשות, עד לעלייתה ארצה באוניית מעפילים, דרך מחנה מגורשים בקפריסין.
בראשית יולי נכנס הצבא הרומני לצ'רנוביץ, לאחר מסע טבח וביזה ביהודים, ואז באו הנאצים והשלימו את המלאכה. אלה שנותרו בחיים מן הטבח, נפלו קורבן לשלל האיסורים, הצווים וההשפלות שהשליטו הנאצים, שהנורא בהם, מבחינתה של רותי, היה האיסור ללכת לבית הספר. אז החלו המאסרים והגירושים. ראש עיריית צ'רנוביץ, טראיאן פופוביץ', עשה כל שביכולתו למנוע את הגירוש והורשה לחתום על היתרי שהייה לבעלי מקצועות דרושים. בעלי הון יכלו לפדות את עצמם, אך למשפחתה של רותי לא היה דבר. קרובי משפחה עשירים, שלעזרתם פנו לאחר התלבטויות וכמוצא אחרון, דחו את בקשתם. יושרם מנע מהם להשתמש ברכוש של בני משפחה, שהופקד בידם למשמרת, כדי להציל עצמם מן הגירוש, והאירוניה שבמצב גרמה לכך, שבסופו של דבר הגיע הרכוש הזה אל ביתם של אותם קרובי משפחה עשירים, שמנעו מהם עזרה להצלת חייהם. בנובמבר 1941 הגיעו החיילים אל בית משפחת גלסברג ודחקו בהם, בקללות וגידופים, לעזוב את ביתם לבלי שוב.
אחרי מסע אימים ברכבת של קרונות בקר חתומים, ללא אוורור, כמעט ללא אוכל ומים וללא הפסקות יציאה לשירותים, במשך ארבעה ימים רצופים, החל מסע רגלי מפרך, שרק ילדים וזקנים היו פטורים ממנו והורשו לעשותו בנסיעה בעגלות. אביה של רותי, שמצבו הבריאותי לא איפשר לו הליכה ממושכת, ניסה לעלות עמה אל העגלה, אך סולק ממנה במכת רובה. כינורו של אחיה נחטף ממנו, נשבר והושלך אל הבוץ. ממקום מושבה בעגלה נאלצה רותי לחזות בהוריה ואחיה המשתרכים בכבדות בגשם שוטף בדרך הבוצית, כושלים ומטים לנפול, במשך ימים ארוכים. ללינת לילה חנו ביער, ללא מחסה מן הקור והגשם, ללא מזון ומים. השמועה אמרה, שכאשר יגיעו אל נהר הדניסטר יירו בהם וישליכו את גופותיהם למים. סופר להם, כי דודה של רותי, שניסה לפדות את חיי היהודים שהיו עמו בכסף שאסף מהם, בהתאם להסכם שהגיע אליו עם המפקד, נורה עם כל שאר החבורה לאחר שהתשלום המוסכם נמסר לתעודתו. הרומנים נהנו להתעלל ביהודים שנמסרו לידיהם ללא תנאי או הגבלה ונקמו בהם בחדווה על קבלת הפנים החוגגת שערכו שנה קודם לרוסים. מכות, יריות וכל התעללות אחרת היו דבר שבשגרה בשיירת הזוועות.
בסוף המסע הגיעה השיירה, או מה שנותר ממנה, אל מחנה ברשאד שבטרנסניסטריה, וכאן הושארו היהודים לגווע לאיטם. לא היה זה מחנה ריכוז או השמדה נאצי. איש לא ארגן כאן את הכלואים, לא הוציאו אותם למסדרים או לעבודה וגם לא לקחו אותם לתאי גזים ומשרפות. השיטה הרומנית הייתה פשוטה יותר – להפקיר אותם למוות איטי, בכפור, ברעב, בצמא ובמחלות. בזה אחר זה גוועו ומתו אביה, אחיה ואמה של רותי בייסורים ממושכים. היא עצמה התענתה בהתקפים חוזרים של מחלת הטיפוס, ואין להבין כלל איך שרדה אותם ונותרה בחיים, בתנאי מחסור קיצוני – בלי טיפול ותרופות, בלי חימום, כמעט ללא מזון ומים ובחוסר הגיינה מוחלט. אישה, ששיכלה את בתה הפעוטה, עזרה לה כמיטב יכולתה, לאחר שאמה של רותי חילצה מפיה לפני מותה הבטחה לעשות זאת, אך אמצעיה היו מוגבלים מאוד. לאחר זמן הוקם במחנה מעין בית יתומים, שמארגניו עשו כל שביכולתם לדאוג לילדים החולים, הנכים והמוזנחים, ורותי שרדה גם כאן עוד תקופות חולי, רעב וזוהמה, שנקודת האור היחידה בהם הייתה נכונותו של מורה מתושבי המחנה ללמד את הילדים המעוניינים בכך, בניסיון לפצות ולו במשהו על שנות הלימוד שהם מחמיצים, נוסף לכל יתר האובדנים שחוו.
בחודש מרץ 1944 הגיע הצבא הסובייטי ושחרר את הכלואים. במשך תקופת מה התמכרה רותי לאידאולוגיה הקומוניסטית, שכבר שבתה את לבה שנים קודם, בצ'רנוביץ. חייה השתפרו במעט, וכשהוצעה לה האפשרות לעלות ארצה עם חבורה ציונית, העדיפה לדחות אותה לטובת נסיעה לברית המועצות וחיים חדשים כאזרחית סובייטית. אלא שגם הבטחה זו התגלתה כריקה מתוכן. ברגע האחרון ניצלה משליחה לעבודת פרך ללא שכר במכרה פחם, משום שחזותה הצעירה מכפי גילה והלא-מפותחת שכנעה את המארגנים, כי היא צעירה מארבע-עשרה שנותיה. שוב מצאה את עצמה בבית יתומים דל, משם הוחזרה לרומניה ועברה ממשפחה אומנת אחת לאחרת, היטלטלה בין קרובי משפחתה הנפעמים מעצם הצלתה, והצטרפה בסופו של דבר לגרעין הכשרה, שציפה לעליה לארץ ישראל. ההמתנה התמשכה עוד ועוד, וכאשר בסופו של דבר הגיע תורה, טבעה אוניית המעפילים שהפליגה בה, ספינה יוונית רעועה, לחופי אי יווני נידח בים האגאי. מי שהגיע לחלץ אותם, הייתה משחתת בריטית, והמעפילים המותשים נלקחו היישר למחנה מעצר בקפריסין, להמתנה נוספת. רק ב-1 בינואר 1948 זכתה רותי להגיע לבסוף לחיפה, בעיצומן של פעולות האיבה בין היישוב לפורעים הערבים, שהמשכן מלחמת העצמאות. רק לאחר המלחמה זכתה סוף סוף להקים בהרי ירושלים את הקיבוץ, שעליו חלמו היא וחבריה במשך שנים ארוכות[דרושה הבהרה].
אחרית דבר
רות גלסברג למדה לימודי סיעוד והוסמכה לאחות. בשנת 1958 נישאה ליהודי רומני והיגרה עמו לקולומביה וכעבור ארבע-עשרה שנים עברה, עם בעלה ושני ילדיהם, למיאמי שבפלורידה. בשנת 1990 הקימה בפלורידה קבוצת תמיכה לניצולי שואה. כיום, אחרי פרישתה לגמלאות מעבודתה כאחות מוסמכת, היא מרצה בנושאי שואה.
באירוע השנתי לציון יום השואה, שנערך בארגון האומות המאוחדות, ב-2009, הוזמנה גלסברג-גולד לשאת דברים ולספר על התנסותה במהלך השואה וכך עשתה,
בשנת 1988 חזרה רות גלסברג-גולד בפעם הראשונה אל מחוזות ילדותה – צ'רנוביץ, מילי וטרנסניסטריה, להיפרד מזכר הוריה, אחיה ומשפחתה המורחבת, ואז החליטה לכתוב את הספר הזה, לזכר עולם.
הספר נכתב באנגלית והודפס לראשונה על ידי University Press of Florida, ב-1996. הנוסח העברי של הספר יצא לאור בהוצאת יד ושם, ירושלים, תש"ס, 1999, בתרגום איה ברויר ובעריכה לשונית של עדינה דרכסלר.
על הספר הזה כתב אהרן אפלפלד: "כל הרוצה להבין את האזור עתיר הרוחניות וברוך הכישרונות הקרוי אירופה יקרא (בעניין) את ספר זכרונותיה הבלתי-יומרני של רות גלסברג גולד".
