""הייתי בת יחידה", היא מתחילה את הסיפור שלה. "משפחת אצולה יהודית פולנית. ייחוס גבוה. מלומדים כולם. אבי היה איש תעשייה גדולה. התקשרו מבית החרושת שלו קצת לפני פרוץ המלחמה, להגיד שמנסים לפרוץ לו למפעל. אמא שלי התחננה שאבא לא ייצא לשם. לא ראיתי את אבא מאז".
"אמא היתה מאד ידועה בחברה והחלטנו לברוח. התחבאנו בתוך עגלת קש. אני זוכרת כי הגרמנים חיפשו עם קלשונים בתוך עגלות הקש ואחד הקלשונים נתקע לאמא ביד. היא לא צעקה. היא לא זזה.
התעוררתי בביתו של שומר בית החרושת וראיתי איש גסטפו עומד מול אמא ומכוון אליה אקדח. אני צעקתי "אל תיקח לי את אמא שלי". הם לקחו אותה ואמא כנראה פדתה אותנו בתכשיטים היקרים שהיו לה וחזרה.
אמא הרגישה שאנחנו חייבות למצוא מקום מסתור והיא לא נראתה יהודיה בכלל, אז הגענו למנזר בקראקוב ואמא השאירה המון תכשיטים שם כדי שיכניסו אותי.היא גרמה לי להבטיח לה שלא משנה מה יקרה, נחזור שוב להיפגש כאן במנזר בתום המלחמה.
היינו 8 ילדות יהודיות שאם המנזר החביאה. מאד אהבתי את אם המנזר עד שהחליטה שהיא יוצאת כדי להתנדב כפולניה ולעזור למאמץ המלחמתי.
היא לוקחת אוויר וממשיכה לספר: "במקומה הגיעה אם מנזר חדשה. היא בדקה ילדים שלא שילמו עבורם ואמא שלי כבר לא היתה בסביבה. אז היא העבידה אותי כדי לפדות את עצמי. הייתי בערך בת 4 וחצי, כשהיא הורידה אותי למרתף למיין תפוחי אדמה. בפולין אוספים תפוחי אדמה בזמן הסתיו, ותפוחי אדמה נרקבים. עד היום, את לא יודעת מה קורה לי כשאני מריחה תפוח אדמה מרקיב. אל תשאלי. היו שם עכברושים בגודל של כלבים ולא פחדתי".
"הם שברו לי כל עצם בגוף. המשכתי ללכת"
"יום אחד, עוד לא הייתי בת חמש, אם המנזר ביקשה שאשטוף את המדרגות. הייתי הכי קטנה מכולן בשנתיים והכי קטנה גם בגודל. הדלי של המים נפל לי מהידיים ואני נרטבתי כולי. אם המנזר תפסה אותי כמו שתופסים גור חתולים בצוואר וזרקה אותי יחפה ורטובה עם כותנת לחורף הפולני החוצה. התחלתי ללכת.
כל הצלעות שלי שבורות. הרופא הראשון בארץ שעשה לי צילום לא האמין למה שהוא רואה. הגויים אוהבים להשתכר ולהרביץ לילדים יהודים. הם שברו לי כל עצם בגוף. המשכתי ללכת. לחטוף מכות. ולהמשיך ללכת. יום אחד, הגרמנים עברו מעל לגשר, אז קפצתי לתוך המים וצללתי כדי שלא ייראו אותי. הפעם הראשונה שהצלחתי להכניס ראש למים מאז היתה לפני 5 שנים בדיוק. כשיצאתי הגרמנים צעקו – 'יהודיה! יהודיה'! אז ברחתי ליער".
"יום אחד הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר ופחדתי להתאבד"
ביער היא פגשה קבוצה קטנה של יהודים וביקשה להצטרף אליהם. הם סירבו. "איימתי עליהם שאם לא ייקחו אותי איתם, אני אלשין לגרמנים על מקום מחבואם. אז הם הסכימו להחביא אותי. הגרמנים גילו את המקום. הם הוציאו את כולנו החוצה להתחילו לירות". היא מצביעה על הזרוע שלה ומכווצת את ידה, מראה לי את הצלקות והנפיחות של הכדור שחדר לה לזרוע. "אני שכבתי בין הגופות, הם המשיכו לשתות והשאירו את הגופות מאחור".
"זחלתי ממקום הגופות החוצה והמשכתי ללכת. עד שפגשתי בחורים צעירים, פרטיזנים. הם לקחו אותי איתם. הם החזיקו אותי בתור קמע. באחד הלילות שמעתי שיחה שלהם. הם אמרו שאני אעכב אותם כי אני קטנה מדי, חולה מדי וחלשה מדי. אז עדיף שהם יהרגו אותי עכשיו כדי שהגרמנים לא יענו אותי ואגלה להם על המקום. אחד הפרטיזנים אמר שאני כמו חיה קטנה ושהוא מוכן לחכות עד הבוקר ולצאת יחד איתי ממקום המחבוא. בבוקר שמענו נביחות והוא יצא החוצה. נשארתי בפנים. כשיצאתי החוצה, ראיתי אותו תלוי על העץ. זה לא היה מקובל אז, לתלות. אני חושבת שהם עינו אותו והוא נחנק תוך כדי".
"החביאו אותי בתוך פח זבל"
אחרי שיצאה משם נתקלה במשאית שעברה ביער, כשיעד הנסיעה הוא מחנה הריכוז וההשמדה מיידנק. היא הייתה קטנה וחלשה והתקשתה לשמור על האוכל שהשיגה. "החביאו אותי בתוך פח זבל", היא נזכרת. "אני לא יודעת בדיוק כמה זמן, אבל זה היה מאז שזרעו את הכרוב ועד שהוא הבשיל. יצאתי והתחלתי שוב ללכת. עוד גוי שהיכה אותי בדרכי. עוד אחד ששבר לי עצמות. הם היו משתכרים ומכים. כל הזמן".
בתום המלחמה היא פגשה בחיילים של הצבא הרוסי ששחרו את המחנה. שאלה לאן פניהם מועדות והם ענו לקראקוב. היא הצטרפה אליהם כדי להגיע למנזר ההוא שעזבה, כפי שהבטיחה לאם המנזר. "השתרכתי אחריהם והם היו משאירים לי אוכל, אבל הכלבים תמיד היו זריזים יותר ממני, תמיד הקדימו אותי ואכלו הכל. הייתי חלשלושה ולאחד החיילים נמאס. הוא ניגש אליי ואמר – בואי, אני אקח אותך. ואמר לי את שמו, שהיה זהה לשם של אבא שלי. אז סמכתי עליו והוא נשא אותי כל הדרך לקראקוב.
קראקוב היתה מופצצת כולה. הוא הוריד אותי ואני ברחתי כדי למצוא את המנזר, כפי שהבטחתי לאמי. לא משנה מה, ניפגש במנזר בתום המלחמה. בדרך ראיתי בית חרושת לריבה בוער כולו. כשהגעתי למנזר, כולם עוד התחבאו במקלט. הם אפילו לא ידעו שמלחמה הסתיימה. סיפרתי להם על בית החרושת לריבה הבוער, וכולם רצו פנימה לתפוס פחי ריבה ולאכול. תפסתי פח בשתי ידיי, שנדבקו אליו מהחום, שהוריד לי את העור משתי כפות ידיי. אם המנזר הראשונה חזרה כפי שהבטיחה. שאלתי אם שמעה משהו על אמא. אמרה שאמא איננה אבל שיש לה מכתבים בשבילי. התמוטטתי. אמא כתבה לי כל יום. היו לי מאות מכתבים ממנה.
מאוחר יותר, כשהפכתי להיות אם בעצמי, הייתי נכנסת לחדר העבודה שלי וקוראת שעות על גבי שעות כל יום את המכתבים מאמא שלי. יום אחד הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר ופחדתי להתאבד. התאשפזתי במחלקה פסיכיאטרית. אני חושבת ללא ספק שהשיחות האלה שם, הצילו את חיי".
0