מתוך: ילקוט מורשת, חוברת כ"ב, נובמבר 1976
מדי פעם היו נערכים גירושים מטרזיין. גם משלוחי ילדים מבית הנוער. המשלוחים היו מאורגנים: לפני מועד השילוח חילקו פתקים למיועדים לגירוש. מאותו רגע בו נמסר הפתק, השתררה מתיחות בגטו כולו והדבר הורגש בבית הילדים. ריחמו על הילד המיועד לגירוש וההתרגשות מסביבו הייתה רבה. "הסעד לנוער" עשה הכל שההורים המגורשים לא יקחו איתם את ילדיהם. והיו מקרים שילדים נותרו ללא הורים. "הסעד לנוער" היה מצליח לעתים להוציא בדרך כלשהי – וכיצד איני יודע – את הילדים מהטרנספורטים. ידוע לי שאני צורפתי לשני משלוחים: פעם ב-1943 ופעם בתחילת 1944. אבי, כעובד במטבח "הסעד לנוער", כלומר תושב חשוב, לא הוכנס לרשימת המגורשים.
עד שהטרנספורט יצא לדרכו שררה בכל הגטו ובבית הילדים התרגשות עצומה. הלימודים סבלו, כי הילדים שצורפו למשלוח כבר לא השתתפו בשיעורים והמתיחות הייתה רבה מאד. המדריכים השתדלו בכל כוחם להסיח את דעתנו מהמתרחש. כולם פעלו באינטנסיביות יתירה. בשבוע של משלוח לא נתנו שירות לזקנים. בילדים טיפלו בדרך שכזו שככל האפשר לא נבוא במגע עם אלה המיועדים לגירוש לאושוויץ או למזרח בכלל. עוד טרם החלו הגירושים לאושוויץ היו משלוחים גם למחנות אחרים. אחר זמן, לאחר שהטרנספורט יצא לדרכו, החלו החיים לחזור לאט-לאט למסלולם. עוד זמן מה הורגשה המתיחות, אבל עם חלוף הזמן – בכל אופן, אצל הילדים – הלך ה"עניין" ונשכח, והחיים נמשכו כמו לפני כן.אלי באכנר (פרידריך), בטרזיינשטאט, במחנה המשפחתי באושוויץ, בין …
