בית אריאלה וספריות תל אביב – יפו
"קראתי הרבה ספרים לפני המלחמה. לא היה רדיו ולא טלוויזיה.
כשהייתי בא לספרייה שאלתי תמיד שתי שאלות: יש ציורים בספר? ואם היו, הייתי שואל: הספר מפחיד? כשהתמלאו שני התנאים האלה הייתי לוקח את הספר.
אהבתי ספרים על מלחמות והרפתקאות מסמרות שיער. אהבתי ספרים על גיבורים שעוברות עליהם תלאות על תלאות והם סובלים סבל רב עד שהכל בא על מקומו בשלום.
וככל שקראתי יותר, כך גברה קנאתי בכל אותם גיבורים המתוארים בספרים. למה לי לא קורה שום דבר?
ואז פרצה המלחמה. לא מיד הבנתי שהנה- זה קורה גם לי.
כשרוב הגטו כבר היה ריק, מי שהיה זקוק למשהו יכול היה להסתכן וללכת לחפש בבתים הריקים. דודתי שלחה אותי לעיתים לחפש פחם לחמם את הדירה שלנו. ואם מצאתי חדר ילדים חיפשתי גם שני דברים- בולים וספרים שעדיין לא קראתי.
כשהייתי חוזר היו לי מריבות גדולות עם אחי.
בעניין הבולים פשוט סידרתי אותו, הייתי נותן לו את הקרועים.
בעניין הספרים היה יותר קשה. הסברתי לדודתי שאני לא רוצה לתת לו לקרוא ראשון מפני שהוא קורא לאט.
אבל זאת לא הייתה האמת – היה לנו משחק.
אני הייתי טרזן מפקד העולם, ואחי לא היה אחי אלא אויבי בימי מלחמה וחזר להיות אחי העומד בראש ארץ שכנה בימי שלום. לכל אחד מאיתנו היה צבא גדול. ובמשך שש שנות המלחמה האמיתית ניהלנו אנחנו משחק מלחמה משלנו.
את צורת המשחק קבעו התנאים – אם זה היה בלילה, או במקום חשוך במחבוא,
פשוט היינו מדברים, מה אני עושה בצבא שלי ומה אחי עושה בצבא שלו.
כשיכולנו לשחק במשך היום על הרצפה היינו עורכים מלחמות של ממש בחיילי עופרת
או בצבאות כלי שח או בערימות עצומות של קלפי משחק שהבאתי מדירות המגורשים בבתים השכנים.
וכאן אנחנו חוזרים למריבות שלנו "מי יקרא ראשון את הספר."
לכל אחד מאתנו היו בצבאו חיילים, גיבורים וגנרלים. שמות הגיבורים באו מהספרים.
מי שקרא ראשון הזמין את גיבורי הספר לצבאו. מובן שבצבא שלי היו הגיבורים הנחשבים ביותר, כמו גנרל קפיטן נמו, גנרל סוקרטס, גנרל נפוליאון וגנרל יהושע בן-נון ועוד רבים אחרים. חוץ מרובין הוד.
בתקופה מסוימת, עוד לפני שלקחו את אמא, אסור היה להדליק אור ואמא לא יכלה לקרוא לנו ספר לפני השינה. היא היתה מדליקה נר תחת השולחן, ישבנו איתה מחובקים על מיטתה והיא היתה מספרת. ופעם כשסיפרה לנו את סיפור רובין הוד, אחי קפץ פתאום והזמין. מאז היה גנרל רובין הוד בצבא שלו, לעזאזל.
כל הזמן ראיתי את עצמי כגיבורו של סיפור מותח, וככל שהרגו סביבי יותר אנשים,
כך גברה אמונתי שלי לא יכול לקרות שום דבר רע ושסוף הסיפור שאני משחק בו את תפקיד הגיבור יהיה בהכרח סוף טוב.
יום אחד המצאתי לעצמי סיפור שהמלחמה, השואה, כל זה לא מתרחש באמת.
זה רק חלום שאני חולם. אני בנו של קיסר סין ואבי הקיסר ציווה להעמיד את מיטתי על במה גדולה והושיב סביבי עשרים מנדרינים חכמים. קוראים להם מנדרינים מפני שלכל אחד מהם מחוברת מנדרינה לכובעו. אבי ציווה עליהם להרדים אותי ולגרום שאחלום את החלום הזה כדי שבבוא היום, כאשר אירש את כסאו של אבי, אדע כמה רעות המלחמות, מהם הרעב והיתמות, ולא אעשה מלחמות.
לסיפור הזה היה ביקוש גדול אצל אחי. כל פעם כשנוצר מצב מאיים והיינו שרויים בסכנה מיידית, היה אחי משדל אותי לספר לו את הסיפור.
הוא היה מוכן לתת לי בתמורה כל אחד מהגנרלים שלו, פרט לרובין הוד, כמובן."
מתוך: משחק החול/ אורי אורלב, כתר, 1996
כבר שנה מאז שעזב אותנו סופר הילדים והנוער והמתרגם הנהדר אורי אורלב
הסופר הישראלי היחיד שזכה אי פעם בפרס אנדרסן היוקרתי לספרות ילדים, פרס שעם זוכיו נמנים גדולי הספרות העולמית – אסטריד לינדגרן, אריך קסטנר וטובה ינסון.
מקור וקרדיט : ספריית בית אריאלה , ת"א
0
