"אנחנו שומעות קולות חדים שמדברים גרמנית מחוץ לבלוק באושוויץ . הקאפואית מזדקפת והדלת נפתחת ברעש רב .
בפתח החדר נעמד מי שאני מזהה בתור הקצין מהתור לסלקציה . אני יודעת שזה הוא על פי החיוך פשוק השפתיים, על פי הרווח בין שיניו הקדמיות . ד"ר מנגלה, אנחנו מגלות . הוא רוצח מלוטש וגם שוחר אמנות . הוא מטייל בין הבלוקים בשעות הערב ומחפש אחר אסירים מוכשרים שיבדרו אותו .
הערב הוא נכנס בלוויית פמליה של עוזרים ופורש את מבטו כמו רשת דייגים מעל האסירות החדשות, בשמלותינו הרפויות ובשערנו שנגזז בחיפזון . אנחנו עומדות דום, שעונות על דרגשי העץ שבקצה החדר . הוא בוחן אותנו . מגדה, אחותי , מרפרפת קלות על ידי בכף ידה . ד"ר מנגלה נובח שאלה, ולפני שאני מספיקה להבין מה קורה, הבחורות שעומדות קרוב אלי, שיודעות שבקאשה התאמנתי בבלט ובהתעמלות, דוחפות אותי קדימה, קרוב יותר אל מלאך המוות .
הוא בוחן אותי . אני לא יודעת לאן להפנות את מבטי . אני נועצת את עיני היישר קדימה, לכיוון הדלת הפתוחה . התזמורת נמצאת מחוץ לדלת . הנגנים שקטים, מחכים להוראות . אני מרגישה כמו אאורידיקה בשאול המחכה שאורפיאוס יפרוט על מיתרי הלירה שלו כדי שימיסו את לבו של האדס וישחררו אותי לחופשי . או שאני שלומית, שאולצה לרקוד לעיני אביה החורג, הורדוס, והסירה מעליה צעיף אחר צעיף כדי לחשוף את גופה . האם הריקוד מעניק לה כוח או גוזל אותו ממנה ?
"רקדנית קטנה," אומר ד"ר מנגלה, "תרקדי בשבילי . " הוא מורה לנגנים להתחיל לנגן . צלילי הפתיחה המוכרים של ולס "הדנובה הכחולה" נישאים אל תוך החדר האפלולי והסגור . עיניו של מנגלה נעוצות בי . יש לי מזל, אני מכירה את צעדי הריקוד של "הדנובה הכחולה" ויכולה לבצע אותם מתוך שינה . אבל איברי כבדים, כמו בסיוט שבו אנחנו נמצאים בסכנה אבל איננו מצליחים לברוח . "תרקדי ! " הוא פוקד שוב, ואני מרגישה שגופי מתחיל לנוע . בתחילה, הנפת רגל . ואז פירואט וסיבוב . שפגט . ואז קימה . |
שולחת רגל ומתכופפת ומסתחררת אני שומעת את מנגלה מדבר עם עוזרו . הוא לא מסיר ממני את מבטו, אבל בזמן שהוא מסתכל בי הוא ממשיך לבצע את תפקידו . אני שומעת את קולו מעבר למוזיקה . הוא דן עם הקצין שלידו מי מבין מאות הנשים הנוכחות בחדר ייהרגו בשלב הבא . אם אחמיץ צעד, אם אעשה דבר מה שלא ישביע את רצונו, אולי זו תהיה אני . אני רוקדת . אני רוקדת . אני רוקדת בגיהינום . אני לא מסוגלת לשאת את מראה התליין בעודו חורץ את גורלנו . אני עוצמת עיניים .
אני מתמקדת בצעדי הריקוד, בשנות האימונים שעברתי – כל קו וכל קימור בגופי הם כמו הברה בשיר, וגופי מספר סיפור : בחורה מגיעה לנשף . היא מסתחררת בהתרגשות ובציפייה . ואז היא נעצרת לרגע ומביטה סביבה . מה יקרה עכשיו ? את מי היא תפגוש ? היא פונה לעבר המזרקה, וזרועותיה נשלחות מעלה ומסביב כדי ללכוד את כל סביבותיה . היא רוכנת כדי לקטוף פרחים וזורקת אותם בזה אחר זה לעבר מעריציה ושותפיה לנשף, זורקת לאנשים פרחים, מחלקת אותות אהבה . אני שומעת את צלילי הכינורות גואים . לבי פועם בקצב מוגבר .
בתוך האפלה הפרטית שבתוכי חוזרות אלי מילותיה של אמי, כאילו היא נמצאת שם בחדר החשוף ולוחשת מתחת לצלילי המוזיקה .
רק תזכרי, אף אחד לא יכול לקחת ממך את מה שהכנסת לתוך הראש שלך . ד"ר מנגלה, חברותי האסירות המורעבות עד היסוד, הלוחמניות שישרדו ואלה שבקרוב ימותו, אפילו אחותי האהובה – כולם נעלמים, והעולם היחיד שמתקיים הוא זה שבתוך ראשי . צלילי "הדנובה הכחולה" מתעמעמים, ועכשיו אני שומעת את "רומיאו ויוליה" של צ'ייקובסקי . רצפת הבלוק הופכת לבמה בבית האופרה של בודפשט .
אני רוקדת לעיני אוהדי בקהל . אני רוקדת בזוהרם של זרקורים לוהטים .אני רוקדת למען אהובי, רומיאו, והוא מרים אותי גבוה מעל הבמה . אני רוקדת למען האהבה . אני רוקדת למען חיי .
בזמן שאני רוקדת אני מגלה דבר חוכמה שאזכור כל חיי . לעולם לא אדע איזה נס של חסד מעניק לי את התובנה הזאת . היא תציל את חיי פעמים רבות, גם אחרי שהזוועה תיגמר . אני רואה שד"ר מנגלה, הרוצח המיומן שרק הבוקר רצח את אמי, עלוב ונקלה יותר ממני . אני חופשייה ברוחי, והוא לעולם לא יוכל להיות חופשי . הוא תמיד יצטרך לחיות עם מה שעשה . הוא אסיר יותר ממני . בזמן שאני מסיימת את המחול בשפגט אחרון ורב חן, אני מתפללת, אבל לא בשבילי אני מתפללת, אני מתפללת בשבילו . אני מתפללת, בשמו, שהוא לא יחוש צורך להרוג אותי .
הוא כנראה מתרשם מהופעתי, מפני שהוא זורק לעברי כיכר לחם –מחווה שמאוחר יותר תציל את חיי, כך מתברר . כשהערב הופך ללילה, אני חולקת את הלחם עם מגדה אחותי ועם חברותינו לדרגש . אני אסירת תודה על הלחם . אני אסירת תודה על כך שאני חיה .
מקור וקרדיט :
ד"ר אדית אווה אגר , הבחירה : אפילו בגיהינום התקווה יכולה לפרוח, הוצאת מטר 2022
זהו קטע מתוך ספרה המדובר של הפסיכולוגית המוערכת ושורדת השואה ד"ר אדית אווה אגר, אשר נשלחה לאושוויץ כשהיתה בת 16, רקדנית בלט ומתעמלת. שעות לאחר שהוריה נספו, ד"ר יוזף מנגלה הכריח אותה לרקוד כדי לשעשע אותו. למען הישרדותה היא כמובן נענתה להוראתו.
בספרה הבחירה – אפילו בגיהינום התקווה יכולה לפרוח, שהיה לרב מכר עולמי, היא משלבת בין סיפור הישרדותה האישי עד לשחרור המחנה ב-1945, סיפור ההחלמה שלה וסיפוריהם של מטופליה – אנשי צבא, פצועי מלחמה ונפגעי טראומה פיזית ונפשית – להם סייעה להירפא בשיטה שפיתחה כפסיכולוגית קלינית.
בבסיס השיטה של ד"ר אגר עומדת הקביעה: איננו יכולים תמיד לשלוט במה שקורה לנו בחיים אך אנו יכולים לבחור כיצד להגיב למה שקורה לנו. ד"ר אגר בוחנת את הדרך שבה אנחנו נוטים לכלוא את עצמנו בתוך מחשבותינו ומראה לנו כיצד למצוא את המפתח לחירות.
אדית אגר הייתה בת שש עשרה כשחייה התרסקו. בערב חגגה עם הוריה ואחותה מגדה את ליל הסדר האחרון שלהם כמשפחה. בבוקר כבר גורשו לאושוויץ, שם איבדו אדית ומגדה את הוריהן. אחות אחרת, קלרה, כנרת מחוננת ומצליחה, נשארה במקרה בבודפשט, ועד תום המלחמה לא נודע לאדית מה עלה בגורלה.
ד"ר אדית אווה אגר , הבחירה : אפילו בגיהינום התקווה יכולה לפרוח, הוצאת מטר 2022
אדית אגר – ויקיפדיה
0
