ציפורה (פייגה) גרנט לבית גרשנפיש נולדה ב-1931 בעיר בלפור בצרפת לזוג מהגרים מפולין. להוריה, חיה ויעקב, היו עוד בת ושני בנים. המשפחה הייתה דתית ומשכילה, וציפורה למדה במסגרות פרטיות לא-יהודיות.
לאחר כיבוש צרפת בידי גרמניה יצרו ההורים קשר עם נשים מ"חיל הישע" שטיפלו בילדים של יהודים שנעצרו, ואמה של ציפורה החלה לסייע להן בפעילותן. באחת האקציות נתפסה האם. לפני שנלקחה היא מסרה לציפורה צוואה בעל-פה ואת טבעת הנישואין שלה.
האב יעקב ביקש מהשוטרים הצרפתים שייקחו אותו במקום האם, אך הם סירבו. האב דרש שכל בני המשפחה ילכו עם האם, אבל גם לכך סירבו השוטרים. זמן קצר לאחר שביקרה ציפורה את אמה במעצר, גורשה האם למחנה הריכוז פיטיווייה ומשם לאושוויץ.
נשות "חיל הישע" ארגנו את העברתן של ציפורה ושל אחותה סימה לפנימייה לבנות בעיר סמוכה. האב לקח אותן לשם והן נפרדו ממנו בחיפזון. "פרידה לא פרידה", מתארת זאת ציפורה. היא כתבה מכתבים לאביה, אך לא קיבלה תשובה.
לימים נודע לה שהוא נשלח למחנה הריכוז דראנסי, ומשם לאושוויץ..
נשות "חיל הישע" לקחו את אחיה של ציפורה אל ביתן, ובהמשך הועברו הבנים לבית יתומים יהודי בפריז. ציפורה פנתה לגסטאפו וביקשה להתאחד עם אחיה בפריז. כשנודע למנהלת הפנימייה על פנייתה של ציפורה, היא מיהרה להעביר אותה ואת סימה למקום בטוח יותר בעיר אחרת.
בבית הספר שבו למדו השתיים רדפה אותן המנהלת האנטישמית. אחת מנשות "חיל הישע" עברה לעיר כדי להקל על ציפורה ואחותה. אחיה הגדול של ציפורה, שמואל, הוסתר בהרי האלפים הצרפתיים. אחיה הקטן, יוסף, נרצח בשואה.
עם השחרור, ביוני 1944, פגשה ציפורה חיילים יהודים-אמריקאים בבית הכנסת בעיר, ואלה סייעו לה להתאחד עם אחיה ששרד. ציפורה, אחיה ואחותה עברו לשווייץ, שם חי דוד שלה, וציפורה התכתבה עם דודתה בקנדה. זו ביקשה לקבל לטיפולה את ציפורה, את אחותה ואת אחיה, אך לאחר התכתבות מתמשכת החליטה ציפורה להגר לארץ ישראל – היעד שהציבה לעצמה.
בפסח 1946 עלו ציפורה, אחיה ואחותה ארצה. ציפורה למדה במקווה ישראל ושירתה ב"הגנה" ובחיל הים. היא עסקה בהוראה בבתי ספר יסודיים בחיפה, ולאחר מכן בפנימיית ימין אורד, שם טיפלה בנוער עולה, בעיקר מברית המועצות לשעבר.
ציפורה היא אשת עדות ופעילה ב"עלומים", ארגון ילדים שהוסתרו בצרפת בתקופת השואה. לציפורה ולבעלה אברהם ז"ל שלושה ילדים, עשרה נכדים ו-21 נינים.
0