אורי אורלב ז"ל . הוא סופר ומתרגם ישראלי שכותב בעיקר ספרות ילדים ונוער. הידועים שבספריו עוסקים בילדותו בשואה או בשנותיו הראשונות בארץ ישראל.
מתוך ראיון עם אורי אורלב באתר YNET:
"לפני ההשמדה, ברחוב הצפוף של הגטו, עומד הילד יורק ( אורי אורלב) ובמביט בפליאה באיש שגנב לו את הסנדוויץ' ובלע את כולו, יחד עם העיתון והחבל שעטפו אותו. "הייתי בדרך למורה הפרטית שלי", הוא מספר, "התחלתי ללמוד אצלה אחרי שהמחנך שלי בבית הספר פנה אליי בקול רציני מאוד: 'יורק,' הוא אמר, 'לא תוכל לבוא יותר לבית הספר. אתה ילד יהודי.' לא יכולתי להאמין למשמע אוזני. הייתי כל כך מאושר….."".
""לפני כמה זמן פגשתי ילדים בברלין. הם שאלו אותי איך אני מרגיש כשאני בא לגרמניה. סיפרתי להם איך הייתי מסתובב בגטו ורשה הנטוש, אחרי שרוב תושביו נשלחו להשמדה בטרבלינקה, ומחפש בדירות העזובות ספרים, בולים ואוכל. לפעמים הצטרפתי למחפשים מבוגרים ממני. פעם אחת פתח אחד הבחורים שהתלוויתי אליהם דלת בתוך דירה ואנחנו נעצרנו בפתח נדהמים. זה היה חדר אוכל גדול. השולחן היה ערוך בכלים יפים ומסביב ישבה משפחה שלמה, נשים, גברים וילדים. כמו בליל הסדר. כולם היו מתים. אחד הצעירים הסביר לי בלחש: 'הם התאבדו, הרעילו את עצמם, לא ידעו את מי להציל'. והצעיר השני אמר לי: 'יורק, אתה ילד, ואולי תינצל מהמלחמה הזאת. תזכור, אחרי המלחמה עליך לנקום בגרמנים… ".
""ובאמת, כשהייתי כבר בארץ ישראל, בפנימייה בקיבוץ, שמרתי לי פצצת אטום מתחת למיטה. אחרי כיבוי האורות הייתי מהרהר לפעמים בפצצה שלי וחושב: לזרוק אותה על ברלין, עיר הרשע, או לא לזרוק. סיפרתי לילדים הגרמנים על פצצת האטום שהייתה לי מתחת למיטה ועל המחשבות שחשבתי לפני שנרדמתי: לזרוק אותה על ברלין או לא לזרוק.
'זרקת?' שאלה ילדה אחת קטנה. 'לא', אמרתי, 'מפני שחשבתי שגם בברלין חיים ילדים כמוני וכמו אחי, ואימהות כמו אמא שלנו'. היה שקט. ואז הילדה אמרה 'תודה… "
לסיפור חייו של אורי אורלב שהיה ילד בשואה
