מאת: גדליה קיסלביץ (גרגורי קיסלביץ)
ארץ לידה: מולדובה
אבא שלי גדליה קיסלביץ נולד, בעיירה ליפקן בתאריך 7.5.1936. כשהיה בגיל 5 פרצה מלחמת העולם השנייה ואבי עם משפחתו יצאו למסעות המוות אותם שרדו.
אבי, גדליה מספר:
"ברחוב שבו גרנו בעיירה ליפקן, גרו הדודים שלנו והיו לנו הרבה בני דודים, היינו כל הזמן ביחד ואחד עזר לשני. היינו משפחה אמידה וכסף לא היה חסר. לפני המלחמה היו קשרים הדוקים עם כל בני המשפחה. אני זוכר את הבית שלנו כאילו זה היה היום. הייתה לנו חצר ענקית והיו בה מחסנים. אבא שלי היה מתעסק במסחר. הרבה אנשים היו באים וקונים תרנגולות וגרעינים. אבא היה שולח קרונות עם טונות שלמות של תרנגולות מחוץ לליפקן; לבודפשט, בוקרשט, וינה, ברלין, פראג… אני זוכר את הקשר ההדוק בין האנשים. כשהיה מגיע הסתיו היינו קונים הרבה שזיפים כדי להכין ריבות. מעמידים סיר נחושת ענק במרכז החצר ומכינים ריבת שזיפים. כל המשפחות התאספו במתחם החצר וכל החברה הצעירים עמדו סביב הסיר עם תרוודים מעץ וערבבו את הריבה. אחר כך חלקו לכולם ריבת שזיפים. היינו קרובים אחד לשני והכל עשינו יחד.
כאשר הגרמנים פלשו והמלחמה התחילה באזור, כולנו עזבנו את הבית בליפקן. אבא שלי הבין שלא נחזור וביקש מכל אחד לקחת אתו דברים מינימליים מהבית: מעט אוכל ושתייה. בגדי חורף ונעלי חורף. "אנחנו יודעים מתי אנחנו יוצאים מביתנו, אך אנחנו איננו יודעים מתי נחזור."
כולנו, הדודים ובני הדודים, ברחנו מהבית, בערך בתאריך 24-06-1941, לעיירה המרוחקת מהגבול הרומני וקרובה לליפקן. במקום שהייתה בו הפוגה מהאש, מעין הפסקת אש. אחרי יומיים שלושה הגרמנים והרומנים כבר הקיפו את המקום וקראו לנו להתייצב במרכז העיירה על מנת להחזיר אותנו הביתה. כמו שהם ידעו לשקר לכולם, כך הם שקרו לנו, ולמעשה החיילים הרומנים לקחו אותנו לצעדה שרבים לא שרדו אותה. וכך בתחילת יולי יצאנו מהעיירה והתחלנו ללכת בצעדת המוות לסטרסניסטריה כאשר כל הדרך חיילים מקיפים אותנו.
כולנו היינו עם טלאי צהוב ובכל יום הלכנו כ-15 ק"מ במשך כשלושה חודשים וכול מי שפיגר נורה בידי המלווים הרומנים. הלכנו כ-500 ק"מ עד שהגענו בסתיו באפיסת כוחות לחבל וורחובה. עד היום קשה לי להבין איך שרדנו את הצעדה הארורה הזאת כשכל כך הרבה אנשים, ילדים, תינוקות וזקנים מתו לצדי הדרך, כמו זבובים נפלו מרעב ואפיסת כוחות ומי שכשל בדרך במקום ירו בו.
לילד בן 5 זה מחזה נוראי.
בדרך אכלנו את מה שמצאו בדרכים. בהסתר חפרנו בידיים באדמה כדי למצוא אוכל. חלקנו לבני המשפחה את המעט שהיה. בגמר יום הליכה שהתמשך מהבוקר עד הערב השיירה לנה בחוץ. לפעמים תוך שהאנשים היו מסתכנים, הם היו חומקים מהשיירה והולכים לכפרים סמוכים לקבץ נדבות וכך הביאו למשפחתם משהו קטן לאכול בדרך. האוכלוסייה המקומית שחיה תחת שלטון הכיבוש הייתה ידידותית והם אשר סיפקו לנו לחם, למי תמורת פריטי לבוש ולמי סתם מתוך רחמים.
אני זוכר שכשיצאנו לצעדת המוות הייתה אישה יפה, אינטליגנטית שהחזיקה ילדה על הידיים שלא הפסיקה לבכות. בדרך כשהרומני לא הסתכל, אנשים לקחו לאכול מה שמצאו באדמה, זרעים, תפוחי אדמה. כל מה שמצאו אכלנו. כנראה קבלתי קלקול קיבה ואמא לקחה אותי על הידיים. אחי איציק אמר לי לרדת מהידיים של אמא כי אם אמא תמות כולנו נמות. הוא בן 8 ואני בן 5 . אמרתי לאמא שאיציק צודק. הרי בזמן כזה אתה הופך להיות למבוגר. אמרתי לאמא שתשאיר אותי פה ושהם ילכו בלעדי. אמא לא הסכימה לעזוב אותי וכבר לא יכולתי ללכת על הרגליים, הייתי עייף וכל פעם הייתי צריך לרדת לשירותים, בצדי הדרך ואבדתי הרבה נוזלים. גם אני כמו הילדה התחלתי לבכות כי לא הרגשתי טוב.
אמא שאלה את האישה למה הילדה שלך בוכה אז היא ענתה לה שהיא רעבה. ממש הולכת למות מרעב. ואמא שאלה ומה יש לך לתת לה? והאישה ענתה כי כל מה שיש לה זה רק בקבוק מים. אמא שלי אמרה לה את יודעת הילד שלי צמא מאוד, לי יש קצת קמח וקופסה תני לי קצת מים, נערבב קצת מים עם קמח תירס ותתני לבת שלך לאכול ואת תתני לי קצת מים לבן שלי. האישה הסכימה וכך אני שתיתי מעט מים.
אני כילד בן 5 לא יכול לשכוח את האישה שכל מה שהיה לה זה רק בקבוק מים. בחיים היא לא הייתה מצליחה לשרוד. לא היה לה שום סיכוי להישאר בחיים. היא הייתה לבד ללא בעלה, כנראה לקחו אותו למקום אחר. או שנסע לאיזה שהוא מקום ונשאר שם בגלל המלחמה. היו הרבה משפחות שאחד מבני המשפחה נסע ונשאר במקום בגלל המלחמה ולא נפגש יותר עם המשפחה שלו. אני זוכר שאחד הדודים שלי התארח אצלנו בליפקן וגורש יחד אתנו מהעיירה ועד סוף המלחמה נשאר אתנו ואת המשפחה שלו כבר לא ראה יותר. הם נלקחו למחנות ולא שרדו אותם.
אבא שלי הבין את המשמעות ש"להיות בדרכים" וכל מה שהיה בבית דברי ערך, טבעת זהב טבעת נישואים הוא הכניס לתוך המגפיים שלו. עבור טבעת זהב קבל ככר לחם. בצורה כזו הלכנו. אני זוכר שהיינו הולכים על הכביש המון אנשים הלכו ומשני הצדדים היו תעלות ניקוז אנשים נפלו לתוכן מתים. במלחמה היו אוקראינים ששיתפו פעולה עם הגרמנים הלשינו והרגו יהודים שהסתתרו והיו גם כאלה שעזרו ליהודים. היו מקומות ואזורים בסביבה שלנו שהכריחו את האיכרים להרוג יהודים. רצו לקחת מהבית שלהם רהיטים: ארונות, שולחנות וכסאות ועל מנת שלא ייקחו להם הם הלשינו לגרמנים שיש פה יהודים. "יש פה יהודי בואו קחו אותו".
"היו גם רומנים מולדבים שבאו לשוטרים הרומנים ואמרו להם יש פה יהודים. שלמו להם כסף כדי שיהרגו אותם כי רצו לקבל את המגפיים הטובים שלהם. היו כל מיני אוקראינים חלקם טובים וחלקם אכזריים. היו מכניסים המון אנשים לתוך מחסן ענק, סוגרים את הדלת ולא נותנים לאף אחד לצאת עד שהם היו מתים
לסיפור החיים המלא במאגר סיפורי מורשת , תכנית הקשר הרב דורי
מקור וקרדיט : מאגר סיפורי מורשת, תכנית הקשר הרב דורי
1