כמרים ונזירים פולנים שנחשדו בהגשת עזרה ליהודים נרדפים היו צפויים לעונש מוות כאחד האדם, וגלימת המשרתים בקודש לא הקנתה להם שום חסינות. על כך יש להוסיף, למרבה הצער, את גישתה העוינת החריפה של הכמורה הפולנית הבכירה ליהודים, שהיתה מן המפורסמות עוד לפני המלחמה .
באירופה התעורר המצפון הנוצרי לנוכח מעשי הרצח של הגרמנים, והם הנחו את המוסדות והמנזרים שבשליטתם לפתוח את שעריהם ולתת מקלט ליהודים הנרדפים ובייחוד לילדים , ואילו בפולין העדיפה הכמורה הבכירה להניח את העניין לשיקול דעתם של כל כומר קהילתי ושל כל אם מנזר. כך קרה שעל פי רוב נשארה ההחלטה אם לקבל ילד יהודי למנזר בידי אם המנזר, והיא פעלה לפי מצפונה ולפי אפשרויות הקליטה במנזר מאחר שחששו שמישהו מאנשי המנזר עלול להלשין על ילדים יהודים החוסים במנזר, השתדלו אמהות המנזרים לשמור את הסוד לעצמן. לעתים שיתפו בסוד נזירות אחדות, בעיקר את מי שטיפלו ישירות בילדים אלה, כדי שיידעו כיצד לנהוג אם יתעוררו בעיות כלשהן בגלל זהותם האמיתית של הילדים. על פי רוב היו הנזירות מגלות במשך הזמן את זהותו האמיתית של הילד לפי מראהו או התנהגותו, או שהילד עצמו היה מתוודה על זהותו מפני שלא יכול לעמוד לאורך זמן בעומס הנפשי של חיים בזהות כפולה במסגרת הלוחצת של חיי המנזר.
מקור וקרדיט : נחום בוגנר, בחסדי זרים, הצלת ילדים בזהות שאולה בפולין , יד ושם , 2000 ,
0