חוה, אווה בעת ההיא, לא הספיקה ליהנות מחיי הבורגנות שייעדו לה הוריה. אחרי הלידה נסעה איתה אמה לעיירת הנופש זקופנה, והן שבו לעיר בדיוק כשהחלו ההפצצות של הגרמנים. האם ביקשה מהאומנת לרדת עם התינוקת למקלט, והתעכבה בדירה לכמה דקות. אולי רצתה להתאפר. כשירדה למטה, נטלה את התינוקת מידיה של האומנת, ובאותו רגע נפלה פצצה ברחוב. הבית רעד.
האומנת ספגה רסיס ביד, בדיוק במקום שבו נח שניות ספורות לפני כן ראשה של התינוקת. פניה של התינוקת כוסו בסיד לבן, ולא היה אפשר לדעת מה מצבה. "אמא שלי לא ידעה אם אני חיה או מתה", אומרת חוה. "היא עלתה איתי לדירה, מילאה את האמבטיה במים וטבלה את כולי במים הקרים. מייד התחלתי להניע ידיים ורגליים וחייכתי".
את הסיפור הזה היא שמעה מאמא שלה, והיא שולפת אותו מארכיון הזיכרונות שלה, שמורכב מקטעי זיכרונות. "זה זיכרון קרוע של ילדה, הילדה שבתוך האישה. לפעמים אני אומרת, כמו בכרטיס ביקור, 'אני ילדת שואה', וזה אמור להסביר הכל. אנשים אפילו קצת מתפלאים. איך בכל זאת, ולמרות הכל, אני ככה. כאילו, ממש ממש בסדר".
