ברק עלה לישראל בשנת 1947. הוא למד בתיכון שליד האוניברסיטה העברית, ולאחר מכן למד משפטים באוניברסיטה העברית
אהרן ברק מספר על ילדותו בגטו – YouTube
אהרון ברק נכנס לגטו קובנה יחד עם אביו צבי בריק, עורך דין במקצועו , ואמו ליבה, בשנת 1941 כשהיה רק בן 5; על אף שיכלו לקבל סרטיפיקטים (אשרות עלייה) לעלייה לישראל, בחר אביו של ברק, להישאר ולסייע ליהודים במקום, והמשפחה שהתה בגטו שלוש שנים.
אהרון ברק מספר על החיים בגטו: "תמיד ארבע קירות סגורים .. לא יצאתי … אני לא זוכר שמחה.. אין לי שום זיכרונות של שמחה…אני זוכר תמיד רק פחד ודאגה של מחסור של יום-יום … אין אוכל … אני זוכר שיום אחד הפלתי סיר של מרק זה היה אסון… כי אין לך אוכל… מגיע תפוח אדמה רקוב שהצליחו להבריח מבחוץ וזה הופך ליום חגיגי .. ראיתי את אמא ואת אבא.. אין לי אחים.. לא ראיתי ילדים אחרים בגטו כי את אקציית הילדים עשו מוקדם מאוד, ככה שלא ראיתי ילדים אחרים.. אני לא זוכר ששיחקתי בגטו .. אני זוכר שפחדתי – חיים בפחד".
במרס 1944 התרחשה בגטו אקציה גדולה של ילדים; אהרן ניצל בזכות תושייתם של הוריו שהצליחו להחביאו מעיני החיילים הגרמנים. אחר כך, יצא אהרן לעבוד עם אביו כשהוא מחופש לילד מבוגר מגילו, היות שהיה אחד הילדים האחרונים שנותרו בגטו. הוריו חיפשו כל דרך אפשרית להצילו ולבסוף הגיעו למסקנה שהדרך היחידה להשאירו בחיים היא להוציאו מחוץ לתחומי הגטו.היציאה מן הגטואהרון ואמו ברחו מן הגטו לביתו של ליטאי כפרי שהכירו; שם התחבאו עד לשחרור באוגוסט 1944. האב, צבי, נותר בגטו יחד עם גיסו. ביולי 1944 גורשו הגברים בגטו למחנה דכאו, אך צבי וגיסו ניצלו כשהסתתרו ב"מלינות"(כעין בונקרים).
כך מספר השופט ברק, בנאום שנשא בשנת 2002:
"ביולי1941, הייתי בן 5, כשהגרמנים כבשו את העיר קובנה בליטא, שם גרתי. הגיהינום בא עלינו. הליטאים עשו בנו פוגרומים. היינו 25 אלף יהודים בקובנה, ולקחו אותנו לאחד הפרברים, שם עשו לנו פוגרום. הוכנסנו לכיכר בעיר שנקראה בשם המעניין "כיכר החוקה". רבים מתו בחנק, ברעב, ביריות ברחובות. שלטון החוק הפורמאלי התקיים שם כי הכול עבד לפי פקודות. בשנת 1944 הייתה האקציה של הילדים. חיסלו את כל הילדים. במעשה נסים נותרתי אני בחיים ובהצטברות של נסים מצאתי את עצמי יחד עם אמי אצל איכר ליטאי – חסיד אומות העולם – שהציל את חיינו, עד שבא הצבא האדום ושחרר אותנו מהגרמנים".
סוף המלחמה
ראו גם:
לאה בריק ובנה בן השמונה, אהרון, היו בין האנשים שזכו למחסה ממשפחת ראקוויציוס. הם הצליחו לשרוד מספר הוצאות להורג המוניות, ביניהן אקציית הילדים שהתבצעה במרץ 1944, שבמהלכה נחטפו 2,000 ילדים וזקנים מבתיהם ונרצחו בזמן שהוריהם היו בעבודה. לאה בריק ובנה ברחו מגטו קובנה במאי 1944 ומצאו מקלט אצל משפחת ראקוויציוס. אך באוגוסט 1944, לאחר שנערך חיפוש בביתו ואף התגלה במקום סידור תפילה יהודי, החליט ראקוויציוס כי עליו למצוא מקום מסתור חלופי עבור המסתתרים. הוא פנה לחבריו יונאס ואונה מוצוראיטיס, זוג איכרים עני שחי בכפר לנקסאי (Lenkčiai) במחוז יורברקאס (Jurbarkas) יחד עם ארבעת ילדיהם: מפודייה, אלפונסאס, זוזנה וינונאס.
משפחת מוצוראיטיס ריחמה על לאה בריק ועל בנה אהרון והסכימה לקבלם לביתם. הם הקימו שתי מחפורות תת קרקעיות עבורם – האחת בתוך הבית והשניה בחצר. בשעה שאורחים ביקרו את המשפחה או שנערכו חיפושים אחר היהודים בבית, היו לאה ואהרון מסתתרים במחפורות. הם נשארו בבית משפחת מוצוראיטיס עד לשחרור הכפר על ידי הצבא האדום. לאחר השחרור, חזרו לאה ואהרון בריק לקובנה והתאחדו מחדש עם הבעל והאב, צבי בריק. ב-1947 עלתה המשפחה לארץ ישראל ושינתה את שמה לברק. אהרון ברק היה לפרופסור למשפטים, כיהן כיועץ המשפטי לממשלה בשנים 1975-1978, מונה לשופט עליון בשנת 1978 והיה לנשיא בית המשפט העליון בשנים 1995-2006.
